"Dauntless" פרק 34

מנקודת המבט של רן:

עד לקראת סוף השבוע סייעתי לאיזבלה בכל ההכנות האחרונות לחתונתה.
החל מהפריטים הקטנים עד לגדולים והמשמעותיים, הזמנתי את חברי לתמוך והביע דעות ואיזבלה אפילו קיבלה מצב רוח טוב כך שקנתה להם בעצמה בגדים חגיגיים לאירוע.
ת׳ור נאלץ להסכים להיות שושבין, ״בשבילך״ לדבריו הדבר נעשה ולא יכולתי להתעלם מהעובדה שחליפת החולצה הכחולה הכהה המכופתרת ומכנסי העור השחורים התאימו לו עד מאוד והדגישו את שרירי גופו הרחב.
שיילין וסילבר עזרו לי למצוא שמלת שושבינה ברשותה של איזבלה.
זה היה מסע קניון מפרך אך מהנה שגזל חצי יום (למדנו חלקית והחמצנו את האימון שלטענת איזבלה אינו כה משמעותי כעת) בבחירת נעלים, תכשיטים, שמלה ומעצב שיער, ולמרבה הפלא שתיהן גררו את מרון איתנו כך שהחנקתי צחוק בכל פעם שהוא השתדל להתנהג בצורה נשית וביקורתית.
אלו היו הימים המתישים ביותר שחוויתי עד כה… כל כך הרבה תכנונים והתרוצצויות, לתמרן בין הלימודים והאימונים ובכלל בין שני העולמות למנהגים המסורתיים של החיים…
חברי הותשו לא פחות לדעתי, במשך הזמן היינו כל כך ממוקדים כך שבזמנו הפנוי פשוט אכלנו מבלי לומר יותר מידי וגם כאשר דיברנו הנושא עסק בתוכניותינו.
חיפשתי אחר חיוכו המעודד של ג׳ב אך כנראה שהוא עצמו היה זקוק לחיוך מעודד ומשום מה, חשתי בקרירות ביחסים בינו לבין שיילין.
יותר מכל נמנעתי מת׳ור.
בין אם זה מגע, דיבור או מפגש.
אפילו ישנתי אצל סילבר יום אחד ואצל סבתא שלי כמה ימים.
הופתעתי שהוא לא אמר מילה בנושא אבל הוא בהחלט לא היה מוכן לוותר על נשיקות בוקר טוב ולילה טוב.
באותו הלילה שבו לנתי בביתה של סילבר, נתקלנו אני וג׳ב בחדר האמבטיה הגדולה והמפוארת.
שנינו בפיג׳מות, ערומים למחצה ומצחצחים שיניים במרץ ובמבוכה.
״לילה טוב!״ קראתי בחיוך לאחר שניגבתי את פני.
״רן חכי…״ ידו של ג׳ב אחזה בזרועי.
״קרה משהו?״ שאלתי בחשש.
״יש משהו… אני צריך לספר לך משהו, את צריכה לדעת…״ הוא מלמל בהיסוס ובחוסר החלטיות.
״אני מקשיבה…״ אמרתי בעניין ונשענתי על הקיור הנוצץ.
״אוקי…״ ג׳ב מילא את ריאותיו באוויר ואז נשף אותו החוצה במתח.
״שיילין ואני נפרדנו…״ הוא פתח.
״מה?״ נדהמתי, יד הונחה על פי.
״אני… אני זה שהפסיק את זה, אני נפרדתי ממנה… תמיד רציתי אותה ואני מאוד מעריך אותה, את יודעת כמה היא חשובה לי…״ הוא הסביר.
״אבל?…״ שאלתי חרישית.
״אבל את…״ הוא לחש והתקרב אלי.
״אני יכול לשער מתי זה התחיל… הרגשות הלא פוסקים שלי כלפייך, מאז שראיתי אותך רציתי למחות לך כל דמעה ולעשות אותך מאושרת… כי רק את יכולה לעשות אותי מאושר… הסברתי את זה לשיילין… אני לא יכול להמשיך, בלעדייך ו… זה לא בסדר, אני יודע, במיוחד שאני ות׳ור השלמנו אבל רק רציתי שתדעי את זה… זה הכל״ הוא דיבר בשטף ושתק, מביט בי מצפה לתגובה.
״אני מעריכה את זה…״ חייכתי בלב שלם.
״אני רק לא רוצה שהחברות ביני לבין שיילין תיהרס וגם… החברות ביני לבין והקשר עם ת׳ור שנחלש… אני אוהבת אותך, בתור החבר הכי טוב שלי… אני יודעת שאתה לא רוצה שאצטער…״ אמרתי במבוכה.
״רק תהיי כאן… במקום שאוכל לראות אותך ולהחזיק לך את היד… זה יספיק״ הוא הניח את ידו על לחיי.
נשענתי עליה, חשה בחום גופו החמים ובנחמה שהעניק לי.
״בסדר…״ חייכתי, חשה כל כך קרובה אליו כאשר חלקנו רגע אינטימי ומלא עומק של אהבה וחברות.
אם לא ת׳ור… זה הייתה אתה… חשבתי לעצמי.
ידו ליטפה את ראשי במעט שובבות והרבה חיבה.
״לילה טוב רן…״ הוא לחש לי.
״לילה טוב ג׳ב״ השבתי.
ג׳ב האדם היחיד שיכולתי להישען עליו, הכבאי שמגיע בעת צרה, המציל מטביעה בעצבות, הממחטה והמטריה… היחיד שמספק עידוד ונחמה.

יום החתונה הגיע, זה היה יום ראשון ובית הספר היה נטוש ושקט מכל צליל של תלמידים פרט לציוצי הציפורים המזמרות על בואו של יום חדש.
השמיים היו בהירים והעננים נצנצו בלבן.
לדעתי ההחלטה לערוך את החתונה ביער בקרבת בית הספר הייתה בהחלט לא חגיגית במיוחד ואפילו שגויה אך לא העזתי לחלוק על איזבלה וכעת מצאתי את עצמי מתארגנת בחדר של סילבר כאשר הן כבר לבושות בשמלות חגיגיות, שיילין בצבע אפרסק וסילבר בצבע כסוף כמעט לבנבן.
הנחתי להן לעזור לי לנעול את נעלי העקב הכספות ולרכוס לי את השמלה הלבנה מאחור.
שמלת סטרפלס לבנה וצמודה שצנחה בשיפולים ארוכים מטה והתקבצה לשובל שדמה לשלולית.
נגעתי באצבעותי בעדינות בשביל הכסוף שנתפר בין חזי והתעקל סביב מותני.
״מממ אני לא חושבת שזה רעיון טוב במיוחד, בעצם שזה רעיון גרוע״ אמרתי כאשר סילבר התכוונה למרוח על שפתי אודם בצבע אדמדם כהה מעט.
״בחייך, ת׳ור ימות על זה…״ היא אמרה ומרחה אותו על שפתיי.
זו בדיוק הסיבה להתנגדותי… חשבתי לעצמי אך הנחתי לה לעשות זאת ולשיילין לאפר את עיני בשחור, כסף וטורקיז.
״תשאירי אותו ככה…״ אמרתי לשיילין שהרימה את שערי שסולסל בקצהו והסתעף לבקבוקים עדינים.
״בקצב הזה החתונה תסתיים עוד לפני שהתחילה״ טען ג׳ב ונכנס אל החדר מבלי לנקוש.
״אני מסכים, יכול להיות שהשושבינה יפה יותר מהכלה עצמה?״ גיכך מרון שנכנס אחריו ונשען על הקיר.
״תיזהר שאחז לה לא תשמע אותך!״ אמרה סילבר ופלתה צחקוק קל בעוד שיילין רק חייכה וגלגלה את עיניה.
״איפה ת׳ור?״ התעלמתי מהם.
״בחדר, הוא לא מסתדר עם העניבה…״ אמר ג׳ב.
״אני הולכת אליו, תתקשרו אלי מתי שאיזבלה יוצאת״ אמרתי מרימה את שולי שמלתי.
״בסדר, תזדרזו, כל האורחים כבר כאן״ שמעתי את ג׳ב מאחורי, אותו קול אדיש שהזכיר לי את הפעם הראשונה שהכרנו.
נכנסתי אל חדרו של ת׳ור, חשה בגעגוע עז לזמן שבו שהיתי בו עם ת׳ור.
״שמעתי שהעניבה לא מסתדרת לך…״ מלמלתי ניגשת אליו.
הוא הרים אלי מבט מיואש מניסיונות ולאחר מכן סרק בעניין את גופי.
״את נראית יפה מאוד… כהרגלך״ מלמל ת׳ור וחייך אלי המעט ביישנות.
סרקתי את הסומק העמום שעלה בלחייו וחייכתי לעצמי.
״תודה…״ השבתי במלמול.
ת׳ור נאנח והביט בידי שסידרו את עניבתו במרץ.
״אז איך אתה מרגיש עם כל המצב הזה?״ שאלתי בהיסוס.
״מממ… אני מניח שאם הייתי נער רגיל העובדה שאבא שלי מתחתן עם מנהלת בית הספר שלי הייתה מפריעה לי ונראית לי כמו התגשמותו של סיוט אבל… בגלל שאני כבר לא רגיל ואני רוצה שאבא שלי יתחיל להיות מאושר וגם למזלי הקשר שלי עם איזבלה מבוסס על כבוד רב ואני מעריך אותה מאוד, במיוחד כשיש לה קשר אלייך… אני חושב שאני בסדר…״ סיכם ת׳ור בחיוך אדיש.
״אני שמחה שאתה חושב בצורה בוגרת״ אמרתי בכנות.
״תודה…״ הוא מלמל כאשר סיימתי את מלאכתי וסייעתי לו ללבוש את הז׳קט השחור המחויט.
״עכשיו גם אתה נראה יפה מאוד…״ אמרתי בסיפוק, מונעת מעיני לסרוק את גופו לאורכו ולדמיין את עצמי בין זרועותיו.
״כדאי שנמהר, כולם ממתינים…״ מלמלתי לאחר שתיקה מתוחה בה עיניו ננעצו בעיני.
״רן…״ הוא לחש לי, תופס בידי ומצמיד את גופי אל גופו לכל אורכו כך שיכולתי לחוש בתנועה הכי קטנה של שרירי גופו.
בלעתי את רוקי במבוכה.
״את יודעת… למה אני מצליח לומר שאני בסדר?״ הוא לחש לאוזני הימנית.
ידיו הסיתו את השיער שהחליק על כתפי וחשף אותה.
הפניתי את מבטי הצידה ועצמתי את עיני בחוזקה, שומרת על שתיקתי.
״כל עוד את לצידי… קרובה אלי, בדיוק כמו עכשיו… רק אז אני יכול לומר שאני באמת בסדר״ הוא המשיך.
פניו רכנו מטה אל צווארי ושפתיו מצאו את דרכן אל עורי, כאשר הן נושקות לי במתיקות ואיטיות ונשימתו מדגדגת אותי.
״ת׳ור…״ התחלתי לומר.
״אני מרגיש…״ הוא קטע אותי.
״כל הימים האלו שהיינו רחוקים… זה מרגיש כאילו עבר כל כך הרבה זמן מאז שנגעתי בך באמת…״ לחש.
חפצתי להירתע לאחור אך נשארתי נתועה במקומי כי בין אם הודיתי או לא, הסכמתי עם הרגשתו וההשתוקקתי לו לא פחות.
לפתע זרועותיו נכרכו בחוזקה סביב גופי, הוא פשוט חיבק אותי, חש בפעימות ליבי ובחום גופי ובעצם קיומה של דמותי.
״ת׳ור, למה אתה עושה את זה קשה כל כך?״ סיננתי מבלי לחשוב.
הוא הרפה ממני מיד ואני נחלצתי מבין זרועותיו והשפלתי את מבטי אל נעלי.
״מה אמרת?״ הוא שאל, מבולבל.
לא השבתי.
״רן?… מה אני הופך לקשה כל כך?״ קולו רעד הפעם בגלוי.
בלעתי את רוקי במתח והנחתי לנחישות שבי לצאת החוצה, לדבוק במטרה ולהשתיק את הלמות ליבי החזקות.
הבטתי בו בהבעה אטומה ונוקשה, מביטה בפניו אך מסרבת לנעוץ את עיני בעיניו.
״אני רוצה שניפרד ת׳ור…״ אמרתי בהחלטיות.
״זו אמורה להיות בדיחה… נכון?״ הוא שאל לאחר מספר דקות שבהן עיכל את דברי,
קולו מעורר את הגוש החנוק בגרוני לעלות מעלה וללחוץ על דמעותי.
״הלוואי…״ פלטתי.
״את נשמעת כאילו את לא באמת רוצה שזה מה שיקרה… נכון?, מי זה רן?… אני?, אוריון?… איזבלה?!״ הוא נשמע פגוע אך יציב.
״זה הזמן שלהם להיות מאושרים גם ת׳ור, אני לא יכולה להתעלם מהאושר שלהם ולדאוג רק לאושר שלי… זה לא בסדר״ אמרתי בכניעה.
״זה הזמן של כולם, גם שלנו ושלהם… רן אף אחד לא ביקש ממך לעשות את זה, הם לא רצו שניפרד בגללם… איך את יכולה לצפות שאנשים יהיו מאושרים כשאת לא מאושרת?, למה נראה לך שאת צריכה לוותר על האושר שלך כשכולם יכולים להיות מאושרים יחד?…״ יכולתי לחוש במאמציו לשכנע אותי לחזור בי.
״אני לא אהיה אנוכית, לא עוד ת׳ור… אף אחד לא העז לבקש ממני דבר כזה אבל הבנתי לבדי ואני רוצה שאבא שלך ואיזבלה באמת יהיו מאושרים ולא יחושו אי נוחות בגלל אהבת נעורים מטופשת… אני החלטתי, ואני מבקשת שתכבד את זה ולא תנסה להניע אותי מזה…״ אמרתי בקשיחות, נועצת את עיני בעיניו על מנת שיבחין שאני רצינית ושאין ביכולתו לעשות דבר כדי להניע אותי מהחלטתי.
״אהבת נעורים מטופשת?, זה כל מה שאנחנו בשבילך?, כל מה שאני בשבילך?…״ הוא נשמע נדהם ומזועזע.
״אני מצטערת…״ לחשתי.
הוא הביט בי הן בבהלה והן בכאב, עיניו מרצדות על עיני בהיסוס, מחפשות אחר תקווה קלושה ורמז לאהבה, געגוע, חיבה וחרטה שיוכל להיאחז בהם ולדעת שכל הדברים שנאמרו מפי הינם שקר גדול.
אך שמרתי על הבעה יציבה ומשכנעת וחשתי בכאב התבוסה מתפשט על פניו.
״תני לי סיבה מוצדקת אחד… סיבה אחד הגיונית ואמיתית שתהיה מספיק מספקת… תגידי לי למה אני צריך לתת לך ללכת ולהרפות ממך כשאני לא מוכן לוותר על האהבה שלי אלייך… סיבה אחת ואני מבטיח… אני אעזוב אותך״ הוא אמר באנחה, ידיו התהדקו לאגרופים זועמים ויכולתי לחוש בסבלו כאשר חילץ את המילים מפיו.
כמו תמיד, הוא נהג לכבד את החלטתי ולא לכפות את עצמו עלי כאשר הוא לא רצוי.
השפלתי את מבטי, שערי גלש קדימה וכיסה את פני שהעלו דמעות כבדות ממועקה, אלו צנחו מטה בקלילות והתנפצו על הרצפה.
קיוויתי שת׳ור לא הבחין בהן.
שאפתי אוויר אל ריאותי וכאשר הסתתי את שערי לאחור, אצבעותי החליקו על פני ומחו כל זכר לדמעות.
״סיבה אחת מוצדקת?״ שאלתי בקול מת.
״אחת…״ הוא השיב בצרידות.
נשאתי אליו מבט תוהה, מבחינה בשרירי הלסת שלו מנסות לרסן את דמעותיו העקשניות.
ידעתי למה התכוון… מה הוא חשש לשמוע מפי. דברים שקשורים בו, כאילו שהיו באשמתו והביאו לרצון שלי להיפרד ממנו.
זה היה וויכוח, כאשר אני מבקשת ממנו שיניח לי לשחרר את ידי מהחבל שלפט את שנינו והוא מסרב לתת לשנינו לעזוב.
כאילו הספינה שלנו על סף טביעה ואני מוכנה לקפוץ אל מותי בעוד הוא נחוש להמשיך להילחם בגלים שרוצים להפיל אותה ולנווט אותה אל חוף מבטחים.
״אני לא אוהבת אותך יותר״ הכרחתי את עצמי לומר את חמשת המילים הכואבות ביותר שאי פעם אמרתי.
חשתי כאילו תקעתי בליבו וסכין ולאחר מכן נעצתי את אותה הסכין בליבי.
כאילו אני בעצמי שברתי את ליבו ואת ליבי לרסיסים.
שקט כאוב שרר.
הוא צעד אלי, כל גופו רועד, הוא הסיר את כל החומות שמנעו מכאבו להיראות לעיני.
הסתייגתי לאחור והוא רכן מטה וכרע על ברכיו.
הנחתי את ידי על שפתי כדי לספוג את קול הבכי שנפלט מפי ללא שליטה.
ידיו נשלחה אל הרצפה ואצבעותיו מוללו את הרטיבות שדבקה בהן.
הרטיבות של דמעותיי.
״אז למה את בוכה?״ הוא שאל, נושא אלי את מבטו, עיניו נוצצות מדמעות, פניו זועמות ופגועות וכולו חש בחוסר האונים.
״אני בוכה על התמימות שלי… שהאמנתי שלי ולך יכול להיות עתיד משותף״ מלמלתי, הפעם בכנות.
מה חשבתי לעצמי?, שזה ימשך לנצח?… אז כנראה שהנצח קרוב יותר ממה שחשבתי שהוא.
״חברים, הגיע הזמן…״ קולו של מרון נשמע מבעד לדלת.
״אנחנו מוכנים…״ יצאתי מהחדר מבלי להביט לאחור.
ירדנו מטה כולנו, סילבר יחסית נרגשת, מרון במעט חשש ובמבט מהורהר, שיילין בחצי חיוך בודד, ג׳ב באדישות אך בשמחה מזויפת, ת׳ור באגרופים קפוצים ועיניים כאובות ומאופקת שריסיהן רטובות… ואני?…
אני עם הלחץ הכי גדול של כאב שאי פעם חשתי בליבי.
ליווינו את אוריון ואת איזבלה המהודרים והנרגשים אל היום הכי שמח בחייהם.
אני ות׳ור צועדים אחריהם, מדביקים צעד אחר צעד, כה רחוקים אחד מהשנייה ושבורים יותר מכל כלי או עצם.
ג׳ב, שיילין, סילבר ומרון ליוו אותנו מאחור, מפזרים פרחים אדומים ולבנים וגם כאלו בשלל צבעים שמחים.
כולנו תוהים בנוגע לעתיד, מה יקרה, מה יתרחש, כיצד נתגבר?…
הבטתי בידיהם השזורות של אוריון ואיזבלה והכנסתי מבט אל ת׳ור.
זה היום הכי שמח שלהם, זה היום הכי עצוב בחיי… זו החתונה הכי גרועה של השנה.