כמו בני התמותה \ געגועים לקופסא

שמרת אותי, בקופסא קטנה,
הרחק מן העולם, בטוח ומוגן.
רציתי לצאת, מסוקרן.
הייתי תמים, כה טיפש וקטן.
ברחתי מאותה קופסא.
מצחקק מהחיוך בהרפתקאה.
אבל מהר, גיליתי אז..
במקום ממתקים מצאתי רק אשפה.

למדתי, את הרחובות.
את העיר הגדולה, האנשים והדמויות.
לא מוצא, דרך חזרה.
לאותה קופסא, רכה וחמימה.
כנפי הלבנות, קטועות עכשיו.
לא יכול לברוח, מהעיר הנוראה.
אין להציל, מלאך חוטא.
אני נלכדתי בכלוב הסוגר.

אני רק יושב, ומחכה.
בין סורגים, מפתח לא מוצא.
ראשי רק נח, על הכרית.
לא נרדם, איו חלומות בכל העיר.
לא משתלב, בין בני תמותה.
איך אני יכול? הרי אין להם תקווה.
מתגעגע, לאותה קופסא.
כבר התבגרתי, רוצה לחזור חזרה.

כבר מתרגל, לסורגים.
כבר משתלב בין כל הילדים.
ללא כנפי, נראה דומה.
את לבי המדמם אין אחד שרואה.
לא מצטער. על אותם ימים.
אך השתנתי, דברים קורים.
גם אני, כמו בן תמותה.
גם אני, איבדתי תקווה.