חצאים- פרק 74

כשהיא נכנסה ביום למחרת לכיתה היא הייתה בשוק, היה לה קשה להסתיר את הפרצוף ההמום שלה. היו לפניה כמה וכמה וכמה בלוני הליום, במיליוני צבעים, במיליוני גוונים. כל החברים הטובים צרחו לה מזל טוב, היא הייתה נראית כל כך מאושרת. כולם התקרבו כדי לחבק אותה, ואני חיכיתי כדי להיות בין האחרונים, היה לי חשוב להשאיר מזכרת מחיבוק יום ההולדת שלי אליה, לא יודע למה, פשוט רציתי.
" יא משוגעים! " היא אמרה בצחוק והתקרבה אל הבלונים, " אתם לא נורמליים.. ".
" רק כי אנחנו אוהבים אותך " אמר אלירן בחיוך. היא התקרבה אליו ונתנה לו חיבוק גדול. היי! רוב הבלונים ממני! היא התיישבה והסדירה את הנשימה ואני לבנתיים לקחתי את ברק החוצה בלי שהיא תראה. חמקנו רגע מהכיתה ודיברנו ליד הלוקרים במסדרון.
" הכל מוכן להערב? " שאל אותי ברק.
" בטח גבר אל תדאג.. הרעיון טוב נכון? אנחנו עושים דבר נכון? ".
" בטח אל תדאג.. אני אקח אותה היום יותר מאוחר למקום שקבענו ".
" סבבה.. היא בטח אבל תרצה לעבור בבית, כמו שאני מכיר אותה היא כל כך ילדה של בית שהיא לא תוותר על לעבור בבית. פשוט תתאם איתה. תגיד לה שארגנת משהו, היא במילא יודעת שתארגן לה משהו. אה לא בעצם היא דיברה על זה עם אלירן.. טוב נו אני סומך עלייך כבר ".
" גבר יא לחוץ.. " הוא צחק, " יהיה בסדר ".
" אני פשוט מתרגש.. ".
" בצדק, אתה חולה על הילדה הזו ".
" אני מאוהב בה.. באמת מאוהב בה, ואני רוצה שהיא כבר תחזור להיות שלי, נו שתפסיק כבר לשחק איתי ".
" היא לא משחקת איתך, היא רק כנה איתך בטירוף ".
" אני יודע אוף " נאנחתי, " רק שכבר יעבור היום והיא תחזור אליי ".
" עשית את הכל כדי שהיא תחזור אלייך? " הוא שאל אותי רציני.
" עשיתי את הכל כדי לגרום לה להיות מאושרת וכדי שהיא תבין איזה חברים מדהימים יש לה מסביב ".
" יותר טוב " הוא חייך אליי. אני הייתי על קוצים כמעט כל היום והמוח שלי לא הפסיק לחשוב מחשבות, ממתי אני חושב כל כך הרבה לעזאזל?! וואו אני באמת לחוץ. חשבתי עליה, על האושר שלה, על מה יגרום לה להיות מאושרת, על המתנה המגניבה שלי, על המקום שתיכננתי, על הדבר שאירגנתי, על כל התיכנונים הקטנים, על המתנות של האחרים, על המגע שלה, על השפתיים שלה, על החיוך שלה והיופי שלה. היא פשוט משגעת אותי.
אלירן תפס אותי בהפסקה ואמר לי שכל האנשים סגורים, כולל אנשי תיאטרון וספרות מורחב שהוא כמובן מכיר את שניהם כי הוא נמצא שם. הכל היה מוכן, עכשיו רק הגיע הזמן לחכות לשעה שבע וחצי בערב.
הגעתי הביתה, עדיין הייתי על קוצים. הכנתי לי משהו לאכול, הייתי לבד בבית. חשבתי עליה כל הזמן, פשוט כל הזמן. חשבתי על דברים שאולי שכחתי לעשות. קיבלתי מלא סמסים ומלא שיחות מאנשים ששואלים אותי אם הכל מוכן, איך אני מגיע, מתי אני מגיע, מה אני מביא, מה עוד צריך להביא. כולם כל כך נרתמו למשימה הזו שזה הדהים אותי. כשהראש שלי כבר היה עסוק מידי במחשבות החלטתי לשים בגד ים ולהיכנס לבריכה. מתחת למים המשכתי לחשוב. חשבתי על כל התקופה האחרונה. חשבתי על הרגעים בהם עלמה הגיעה, על השיחות הראשונות. הילדה הזאת פשוט לא יוצאת לי מהמוח. טוב לקרוא לה ילדה זה לא בסדר, היא בת שבע עשרה היום, היא לגמרי נערה. חשבתי על הקשר הטוב שיש לנו, על האמון, על האהבה המטורפת, על החיבוקים הקטנים ועל האושר הקטן שהיה לה מכל דבר קטן שהענקתי לה. היא הילדה הכי מדהימה שאני מכיר. יש משהו בטוב הלב שלה ובצניעות שלה שיכול לקנות כל אחד, וזה מעבר ליופי שלה. המים הרגיעו אותי כי הם היו שקטים, שקטים יותר מהמוח שלי שהתפוצץ במחשבות. לשעה לא הייתי מחובר לעולם, לשעה לא עניתי לטלפונים, לא עניין אותי מי יחפש אותי. הייתי צריך את השקט שלי כדי לא להתחרפן בערב, עוד לא הכרתי מצב כזה. עלתה לי בראש המתנה הכי קיטשית בעולם שהייתי יכול לתת לעלמה. שרשרת של חצי לב, שהחצי השני אצלי. המחשבה הזו שיעשעה אותי כי בכיתה ו' קניתי לילדה שאהבתי שרשרת כזו. שוב המחשבה חזרה לעלמה, חשבתי עלינו כעל שני חצאים- שונים כל כך, באים מרקעים שונים, באים ממשפחות שונות ומעבר שונה. עד לפני חודשיים לא הכרתי אותה, עד לפני חודשיים לא ידעתי על קיומה. חשבתי על ההפכים שבינינו, מה שאני אוהב ומה שהיא פחות, מה שאני מתחבר אליו ומה שהיא בכלל לא. אבל לרגע לא הפסקתי לחשוב ששני החצאים האלה משלימים לאחד שלם, ושאני שלם רק כשאני איתה ביחד.
בסביבות רבע לשבע כבר הייתי שם, מוכן ומארגן דברים ביחד עם אלירן. הילדים התחילו להתקבץ. ברק שלח לי הודעה שהוא בדרך אליה, הכל מתנהל לפי התוכנית. הכנו הכל, פרסנו את המחצלות, שמנו את האוכל על השולחנות, שמנו את הקרשים והזרדים בערמה אחת, שמנו את הכריות שהבאנו ואת הכיסאות למעגל גדול. שמנו את ערמת המתנות במקום אחד, בתוך ציידנית ריקה ענקית כדי שהם לא יתעופפו ברוח. כל מה שנשאר היה לחכות לה.
ברק שלח לי הודעה בשבע וחצי שהיא איתו באוטו, שיגיעו כבר! כולנו סיימנו לנפח את הבלונים ולתלות אותם על החוטים. חיכינו וחיכינו. אלירן הרגיע אותי, הוא ראה כמה אני מתרגש.
" גבר מתרגש.. " הוא פנה אליי בצחוק.
" מאוד.. " נאנחתי. ורק הציפייה הענקית כבר לראות אותה גברה. לאט לאט ראיתי אותם מתקרבים, עלמה עם כיסוי העיניים של הבנדנה של אחותי, לא יודעת בכלל לאן הולכים. ברק אחז בה כדי שהיא לא תיפול. כשהיא ירדה אל החול שמעתי שהיא אומרת לו משהו, היא כנראה הבינה לאן היא הגיעה. הוא עמד מאחוריה והוריד את כיסוי העיניים. 'הפתעה' צעקנו כולנו. החיוך שלה היה גדול משיכולתי אי פעם לתאר שיהיה לה על הפנים. ראיתי גם כמה דמעות מבצבצות לה מהעיניים, ולא היה אכפת לי כלום, התקדמתי אליה וחיבקתי אותה בחיבוק חזק, חיבוק אוהב כדי שאם היא רוצה להתרפק היא תתפרק רק עליי. " תודה " היא לחשה לי בקול קצת שבור ורועד מהתרגשות, ורק הקרבה אליה חזקה אותי.