אהבה ישנה ואחריה חדשה 20

הוא היה בהלם. הוא לא האמין לי. ראיתי את זה עליו.
אז כדי לחסוך שיחה מיותרת התקדמתי לעברו ונתתי לו נשיקה. הנשיקה הייתה ארוכה הפעם לא הרגשתי שום דבר חוץ מאהבה לסיימון.
אחרי שסימנו את הנשיקה הסתכלנו זו בזו באהבה ונשארנו עוד קצת מחובקים ואז חזרנו בחזרה לחדרים נפרדנו בעוד נשיקה ונכנסנו לחדרים.
כשנכנסתי לחדר מאושרת כל הבנות שמו לב והתחילו להתנפל עליי למה אני מאושרת כשלא הסכמתי לגלות להן הן התפרצו עליי עם הכריות ודגדגו אותי עד שהסכמתי לספר להן.
סיפרתי להן כל מה שקרה ולבסוף כולן היו נורא שמחות בשבילי.
אחרי עוד כמה ריכולים על הבנות הלכנו לישון את הכמה שעות שנשארו לנו.
למחרת כשהעירו אותנו בקושי קמנו אבל קמנו בסופו של דבר.
כולנו לכנו לעבר המונאמטור וטיילנו קצת בין הסמטאות ואז המורים הרשו לנו ללכת לבתי הקפה ולהיפגש בבית הקפה הראשי בעוד שעה וחצי.
אני וסיימון הלכנו לבית קפה מבודד אבל כשנכנסנו עטפה אותנו תחושה של חמימות וביתיות ואהבנו את זה.
הזמנו קפה וסופלה וחיכינו לקפה שיגיע.
הייתה שתיקה מביכה וכשהגיע הקפה יכולנו למלא את השתיקה סוף סוף.
גמרנו את הקפה ויצאנו לטייל קצת.
"נועה? אני רוצה שתגידי לי את האמת. את באמת אוהבת אותי? או ש…"
השתקתי אותו בנשיקה.
"שלא תגיד דבר כזה יותר בחיים ברור לך?! ברור שאני אוהבת אותך.פשוט לקח זמן להבין את זה. אבל היה שווה לחכות."
"את צודקת. אני סתם אידיוט."
"אני הייתי הולכת על דפוק אבל גם זה עובד."
צחקנו קצת והמשכנו ללכת מחובקים.
במשך הדרך סתם פטפטנו והכרנו זה את זה יותר טוב. התחלנו ללכת לכיוון בית הקפה אבל אז סיימון הסתכל בשעון.
"אההה נועה?"
"כן?"
אני חושב שאנחנו צריכים להתחיל לרוץ….."
"למה?"
ואז הוא הראה לי את השעון.
"או מיי גוד! אנחנו חייבים לרוץ! אני לא מאמינה שעברו שעתיים!!! מקווה שהם חיכו לנו!"
קראתי ואז התחלנו לרוץ.
אבל כשהגענו לבית הקפה שקבענו להיפגש בו לא היה שמה אף אחד שאנחנו מכירים.
"באסה! מה אנחנו עושים?" הסתכלתי על סיימון.
"אני לא יודע!" גם הוא נשמע נואש.
"אתה זוכר איך קוראים למלון שלנו?"
"אהה כן. נראה לי." הוא אמר. "אה! כן זה וילה וילה!"
"אוקיי בוא ניקח מונית וניסע למלון!"
"כמה כסף נשאר לך?"
"אההה. לא הרבה שנייה." אמרתי והוצאתי את הכסף. "שתי דולרים. ולך?"
"לי נשארו שלושה."
"אוקיי לא נראה לי שזה יספיק אפילו לאוטובוס ולא למונית וגם לא לרכבת התחתית!!!" אמרתי. "מה נעשה?"
"יכול להיות שהם מחפשים אותנו. לא יכול להיות שהם ישכחו אותנו!"
"בסדר אבל אני מתכוונת להישאר פה עוד הרבה זמן. אני חושבת שיתחיל לרדת גשם עוד מעט."אמרתי והצבעתי לשמיים.
"טוב אנחנו יכולים לקחת מונית ונבקש מהמורים לתת לנו כסף ואחר כך נחזיר להם."
"נשמע לי טוב אבל בעיה קטנה. אין פה מונית בשום מקום!"
"טוב בואי נחפש." הוא אמר נואש.
והלכו לחפש מונית.
ודווקא כשמצאנו והתכוונו לעצור אותה שמענו קול מוכר…