לרקוד – פרק 69 (1D)

-נקודת מבט נועם-

התיישבתי על הספה הרכה והשחורה שבדירתנו המשותפת, אני נאנחת מתוחה ונותנת לגופי לשקוע אל תוך המשענת הרכה והקרירה.
המקל הלבן אחוז בכיף ידי בעדינות, מבטי לא מתנתק מהפסים המצוירים על המקל הלבן.
אני לא יודעת מה לעשות, ואם להגיד שהייתי רגועה יהיה שקר אחד גדול ולא אמיתי, אני לא יודעת מה אני מרגישה עכשיו בנוגע להכול.
רק חזרתי לסמוך על ליאם, לקח לי זמן, מחשבות, שעות של זכרונות, כדי להבין שאני אוהבת אותו, שאני לא יכולה לעזוב אותו.
והכול קרה כשהייתי בבית החולים עם חום גבוהה, מפתח המסתובב בתוך חור מנעול מעורר אותי אל המציאות מן הזיכרונות והמחשבות, אני מלפפת חזק יותר את אצבעותיי סבב המקל הדק ולוקחת נשימה עמוקה ורועדת.
אני לא יכולה להסתיר את זה, או להתחמק מזה, בקרוב יראו עלי גם סימנים.
הדלת הכהה נפתחת לחצי ומבעדה נכנס ליאם שקוע בתוך דף לבן שהוא אוחז בידו.
״היי במה אתה כול כך שקוע?״ אני שואלת בשקט, הוא מרים את מבטו ומחייך, שם לב אלי לראשונה שאני נמצאת בסלון.
״מסמך ישן מהעבודה, אין לי מושג מה לעשות איתו״ הוא נאנח בקול ומניח את הדף יחד עם צרור המפתחות שלו על השידה הקטנה שבכניסה, סוגר ונועל אחריו את הדלת הראשית והכהה.
אני לוקחת שוב נשימה רועדת ומהירה, זה עכשיו או לעולם לא.
״ליאם אני צריכה לדבר איתך על משהו״ אני אומרת במהירות לפני שאני אתחרט, לפני שהפחד ימלא אותי ואני אסוג מעמדתי.
״קרה משהו?״ הוא שואל במהירות, נראה לחוץ כול כך, גבותיו מתכווצות פנימה והקמט הקטן בין הגבות שאני כול כך אוהבת מתגלה.
״לא קרה כלום… תלוי איך תקח את זה״ אני אומרת בקול הכי יציב שלי, ולקראת סוף המשפט אני לוקחת נשימה עמוקה תוך כדי המילים הרועדות, מלמלת את סוף המשפט מתחת לנשימה וכמעט בטוחה שהוא לא שמע או הבין את סופו של המשפט.
הוא מתיישב לידי בדאגה, גופו מתוח וההרגל התמידי שלו כשהוא לחוץ זה רגלו הרועדת במהירות ובקצב מסחרר, ככול שהוא דואג יותר, כך רגלו רועדת יותר.
״תרגע״ אני מצווה עליו בחצי חיוך מזויף, למעשה אני מנסה להרגיע את עצמי מאשר את ליאם, אני מצווה על מוחי ולבי כאחד להרגע מהלחץ המטורף יותר ממה שליאם שרוי בו כרגע.
ידי השמאלית נסגרת בחוזקה סביב המקל הלבן המוסתר בידי לצד רגלי, מוסתר מנקודת המבט של ליאם לראותו, הוא במתח לראות מה אני יגיד, גם אני.
אין לי מושג איך לדבר, איך לספר לו על כך, והדבר הכי שמפחיד אותי זה איך תיהיה התגובה שלו.

-נקודת מבט ליאם-

היא מתוחה, רואים את זה על כול סנטימטר וסנטימטר שעל הפנים היפות שלה, אני מתוח בעצמי, אין לי מושג למה להכין את עצמי, למה אני ישמע בעוד מספר רגעים.
המתח עוד שנייה מתפוצץ ממני, ורגלי רועדת כהרגל מעצבן במהירות.
״קדימה פשוט תגידי את זה״ אני נאנח, מנסה להירגע, היא בטח עכשיו מתחרטת על הרגע שסלחה לי אחרי שבגדתי בה, היא בטח רוצה לארוז את הדברים שלה ולעזוב אותי כול עוד היא שלמה עם ההחלטה.
הזמן שעובר והיא לא מדברת זה שובר אותי כול כך, לא משנה עד כמה אני ינסה לשכוח את הזיכרונות מהתקופה ההיא, לא משנה עד כמה אני ידחיק אותם אל מעמקי מוחי וינעל אותם מאחורי סורג ובריח.
עדיין ישאר הד של זכרונות של ימותו…
לא משנה עד כמה אנסה להרוג אותם.
היא פוצה את פיה, הלב שלי מפסיק לעבוד לשנייה, והשנייה שעוברת לאט נראת כמו נצח שלם ומייסר.
״אני״ היא אומרת בשקט, מלמלת משהו מתחת לנשימה, משהו שלא הבנתי כלל, עינייה נעוצות בנעליה כאילו זה הדבר הכי חשוב ומעניין בעולם.
והלב שלי עוד שניה מתפוצץ מהמתח, היא לוקחת נשימה עמוקה ורועדת, ידה, שרק עכשיו שמתי לב אליה מוסתרת מאחורי רגלה, אוחזת משהו שלא נראה בטווח הראייה שלי.
הלב דופק שוב במהירות כמו פצצה מתקתקת, ואני מחכה לרגע שהיא תתפוצץ ותשתק אותי.
״קדימה, אני לא מצליחה לעמוד במתח״ אני מלמל בסוג של כאב המבליח לקולי, כאב המפחד מהקרב לבוא, היא תנפץ את הבועה שחייתי בה מאז היא סלחה לי.
אבל המוח שלי מצווה עלי להמשיך לקוות, להאמין, אבל אני יודע שתקוות הם בסך הכול דרך בטוחה שליבי לא ישבר לרסיסים.
היא שוב פוצה את פיה, אומרת את הדבר האחרון שהכי לא ציפיתי לו.
״אני בהריון״ היא מרימה את ידה חושפת את הדבר שאחזה בחוזקה בידיה, מרפה מהתפיסה החזקה ולעיניי נגלה מקל לבן וארוך, שאמצעו מעוטר שני פסים אדומים, אדומים ומוחלטים.
ערכה לבדיקת הריון.
אני עומד להיות אבא?
״בבקשה תגיד משהו״ קולה הרך מהדהד באוזניי, ואני שם לב שקפאתי לדקה ארוכה ומייסרת, אני מרים את מבטי, חיוך מתרחב על פניי, חיוך אוטומתי.
״אני אוהב אותך״ אלה המילים היחידות שהצלחתי לומר מרוב התרגשות לפני שהכנסתי אותה לנשיקה נעימה וארוכה, מתמכר לטעם שפתייה הורודות והעבות.
׳לעזאזל אני עומד להיות אבא!׳.

-נקודת מבט שובל-

אני בדירה השקטה שלי ושל הארי, עיני לא מתנתקות מהטבעת הנוצצת שעל אצבעי האמצעית, טבעת הנישואים שלי, מזכירה לי בכול פעם שאני מביטה על היד, שהתחתנתי עם הארי.
עם אהבת חיי.
אני נאנחת בשקט, מסיימת להתפלל בליבי לשלומו של הארי שעזב לפני מספר שבועות בודדים כשהתגייסת לצבא ארצות הברית. שוקעת אל תוך משענת כסא העץ שלצד שולחן האוכל הקטן במבטבח.
הלב שלי דופק, אני לא מצליחה להכחיש את תחושות הבטן שמפעפעות בי, תחושות טובות לשם שינוי, תחושות טובות בנוגע להארי שלי.
אני מרימה ביד רועדת את הכוס המלאה מים קרים מעל השולחן מולי, לוגמת מן המים הקרים שמחלחלים אל גרוני ומשרים עלי רוגע קל, עד כמה שמים יכולים להשרות.
אני נושמת עמוקות, כשלפתע רטט מכיס הג׳ינס שלי גורם לי להתחרפן לרגע, חותך את השקט הנצחי שמסביבי.
אני שולפת את הגלאקסי הלבן שלי מכיס מכנס הג׳ינס הצמוד שלרגלי, אני מסיטה את המסך לביטול הנעילה, ונכנסת אל תקיית ההודעות.
מספר לא מוכר.
אני לוחצת על ההודעה ונכנסת לקרוא אותה.
•אהובתי אל תדאגי לי, אני בסדר, ואני ימשיך להיות, אני אוהב אותך•

ההודעה הזאת גרמה לי להבין, שתחושות הבטן שלי הם לא סתם מפעפעות בתוכי, יש להן סיבה.
וההודעה הזאת זה הדבר היחידי שעוזר לי לעבור את היום, לעבור את השבוע ואת החודשים.
בידיעה שהארי, בסדר.