השרפה – פרק 3

בימים האחרונים החיוך שלא אינו יוצא מראשי, לא משנה מה עשיתי באותו רגע, כל דבר קטן העלה את חיוכו המגחך לראשי – כמובן שלא הייתה לו בעיה לעלות לראשי גם בלי דבר שיזכיר אותו- גורם לי לרחף ולהתנתק מהמציאות שהקיפה אותי באותו רגע.
אדם החל במין מסע 'כיבש' של המלצרית, מיותר לציין שכל פעם שחזר מין המסעדה כף יד אדומה עיטרה את לחיו.
לא יכולתי שלא לצחוק כל פעם שזה קרה, וזה קרה כל פעם!
הפסיכולוג לא עזר לי במיוחד, עדיין כאב לי להסתכל על תמונת משפחתי אשר הייתה תלויה על קיר הסלון. אני בכלל לא מבינה למה תליתי אותה, הרי היא מסבה לי כל כך הרבה כאב, כל כך הרבה יגון.
אדם הציע מספר פעמים שיסיר אותה ויאחסן אותה במחסנו, אך כל פעם שהציעה אני סירבתי.
הייתי צריכה להתמודד, הייתי צריכה להבין את המציאות אשר נקלעתי אליה, בין אם רציתי או לא.
אדם אינו הבין אותי אך כיבד זאת, ועל כך אני מודה לו.
–
"שלום מה תרצו?" הרמתי את ראשי מין המקפיא של הגלידות בחיוך ולמולי התגלה בחור שחור שער ובהיר עיניים.
הבחור חייך, החיוך שלו היה כובש.
"גלידה אמריקאית שוקו וניל" קולו המחוספס בקע מגרונו עם נימה ידידותית, גורם לזרמים של תשוקה לעבור במורד גופי.
חייכתי לעברו והסתובבתי לכיוון המכונה, גורמת לצמתי להיפרם מעט ולנחות על גבי בחבטה קלה.
הסתובבי לעברו מחויכת כשהגלידה בידי.
"זה יוצא שני דולרים" אמרתי והוא חייך נותן לי את כספי ואני את גלידתו.
באתי להסתובב אך ידו מנעה ממני, מושיטה לי כרטיס ביקור.
"תחשבי על זה, אני מקווה שהתשובה תהיה חיובית" אמר וקרץ.
'את'ן אובריאן.
צלם דוגמניות'.
הוא רוצה אותי בתור דוגמנית. אוקיי, מה לעשות עם זה? בטח אדם ידע.
"אממ אפשר שירות?" קול מוכר וגברי נשמע לפתע ועייני הורמו מיד, מביטות כעת במר חיוך שלא ראיתי כבר יותר משבוע וחצי.
התעשתי על עצמי במהירות וחיוך מובך הופיע על פניי.
"מה תרצה אדוני?" שאלתי בקול אדיש וחביב בו זמנית, נימה שהוכרחתי לרכוש בשביל העבודה.
"אני ארצה בבקשה גלידת תות" אמר ואני הופתעתי, הוא לא ניראה בחור של גלידת תות, ואני תמיד צודקת לגביי טעמי גלידה שאנשים יאהבו. תמיד.
הכרחתי את עצמי לשמור את רגש ההפתעה בתוך גופי ולהתרכז בגלידה.
"בבקשה, זה יוצא שנים וחצי דולר" אמרתי בחיוך חושף שיניים.
"בבקשה, אממ תקשיבי אני יכול לשאול אותך משהו?" שאל בעוד יד אחת שלו החזיקה את הגלידה וברגע שידו השנייה נתנה לי את הכסף ישר הורמה אל מאחוריי עורפו.
"בוודאי" אמרתי והוא לקח נשימה עמוקה לפני שדיבר.
"אני צריך להשלים פרוייקט בפסיכולוגיה, ואני צריך לנתח מישהי עם בעיה פסיכולוגית ומאחר וראיתי אותך אצל פול באותו היום חשבתי ש…" קפאתי.
האם אני מוכנה להראות לו את הפצע הגדול בחיי כרגע?
האם אני יכולה לתת לו את נפשי על צלחת כסף? ועוד להראות אותה לאנשים אחרים?
האם אני מסוגלת?