הגשם מהצד השני של החלון

לפעמים בקיץ אני רואה גשם מהחלון.
הגשם הזה מדומה, הוא לא באמת קיים.
אבל אני? אני ממש רואה אותו!
אני מסתכל על הגשם הזה כשאני בכיתה,
וחולם להיות רק טיפה אחת של גשם, של מים,
רק כדי שאוכל לצאת מהשיעור המשעמם..
כי רק היום בכיתה, בשיעור אנגלית, מישהו צחק.
כן צחק בקול, אין לי מושג למה, אבל הוא צחק.
הוא צחק בזמן שהסתכלתי בחלון,
אני כמובן חייכתי. חייכתי כי חשבתי על איך זה להיות טיפה,
זה קצת הצחיק אותי, אבל לא צחקתי, רק חייכתי.
אבל כמובן שהצחוק של הילד הרגיז את המורה,
הוא שם לב לזה ולכן שתק.
אבל כמובן שנאשים את הילד השמח, הילד עם החיוך,
כי למי שצחק יש חיוך בסוף, לא?
התביישתי מול כל הכיתה. זה לא היה עונש או משהו רציני,
אבל זאת הייתה צעקה שהפילה לי חלק קטן מהלב.
ולמרות שחלק גם לא הסתכלו עליי, זאת אומרת שזה לא עניין אותם
שהמורה צועקת על הילד התמים.
אני לא כועס עליהם, אבל על המורה? זה כבר סיפור אחר.
היא הסתובבה והמשיכה לכתוב על הלוח,
ובדיוק באותה השנייה הגשם המדומה שלי הפסיק לטפטף.
אני חושב שילדים וגשם זה אותו הדבר, מחזור אחד.
ילד לומד בכל יום חוץ מיום אחד או בחופשים, וכמובן שבחופשים ובשבתות
זהו יום שמח, כי אין לימודים!
ומה זה גשם? גשם מתמחזר. הוא יורד ואחרי כמה שעות מתאדה לעננים,
אחר כך הוא שוב יורד וממשיך לרדת… בדיוק כמו שילד לומד כל הזמן.
אבל הוא גם צריך חופש, הרי זה קשה כל הזמן להתמחזר!
ולכן הוא נח. ובימים שהוא נח יש ימים שמחים ללא ענני סערה.
ומתי בעצם ימי המנוחה שלו? בדיוק כמו אצלנו, שבתות וחופשות.
ולכן אני כל כך אוהב חופשים, כי השמים בהירים, כולם בחופש,
אין לימודים ואין שיעורים.