הבדידות בבית הספר.
הבדידות בבית הספר מתחילה באופן קל ונעים.
תחילה החברים מתחילים להתרחק קצת,
אבל הם מכסים על זה.
"בהפסקה הקטנה אני יהיה איתך, אני מבטיח!"
"מחר אני יהיה איתך כל היום!"
אחר כך זה עובר לשלב הדרגתי,
הם כבר לא מבטיחים.
הם רק אומרים שהם יראו, שיש להם בעיה, שהם הבטיחו לשחק עם מישהו אחר,
שהם לא יכולים בזמן הקרוב להיות איתך בהפסקה…
זה השלב שאתה כבר מתחיל להרגיש לבד.
אני מוצא את עצמי מסתכל משחק על ילדים,
כשאני מחכה שההפסקה תיגמר.
כן, שההפסקה תיגמר!
הרי מה יותר מבייש מלעמוד ליד הכיתה בגלל שאף אחד לא רוצה לשחק איתך?
מילא אם זה בגלל בעיה רפואית, לדוגמה שבר ברגל.
או אפילו אם זה לחכות שהכיתה תפתח לבד, אבל כשלפעמים חבר מגיע לדבר איתך,
זה בסדר. לא קרה שום דבר.
אבל זה לא קרה לי, לצערי.
בשלב האחרון כבר לא מדברים איתך, וזה לא חרם, לא זה לא שעושים עליי חרם.
השיטה היא מאוד קלה.
"החבר" לוקח באפשרות אותי, ולוקח באפשרות חבר אחר שלו.
עם מי יותר כיף לשחק? מי מצחיק וכיף יותר לדבר איתו? עם החבר האחר.
זה לא חרם, אבל זאת השוואה בין חברים.
אז שוב, בשלב האחרון כבר לא מדברים איתך, אולי רק אם זאת עבודה שניתנה לנו כקבוצה.
כתבתי את השלב בכמה שורות, אבל זה יכול לקחת שבועות, חודשים,
ואף לתמיד, לא ידוע מתי זה ייפסק..
וזה ממש לא חרם, לא שונאים אותך, אתה פשוט מרגיש מבודד מכולם.
יושב על הספסל בשקט ומחכה בקוצר רוח לחבר אחד, רק אחד כדי לא להרגיש מבוייש..
תגובות (6)
קורה לי לפעמים…
וזה בהחלט עצוב…
רק למזלי זה קורה לפעמים, ממש בפעמים נדירות,
אבל הילד הזה שדיברתי עליו? הוא הגיע בכיתה ג' לכיתה שלנו.
כרגע אני בכיתה ו', ועד עכשיו אני חושב שהוא מרגיש ככה.
והאמת שהוא תפס לעצמו בנחמדות 2 חברים כבר בימים הראשונים שלו,
אבל בערך בסוף כיתה ג' הם כבר התרחקו ממנו לגמרי…
:\
אני כל השנה שעברה הייתי כמעט לבד…
למה כמעט?
כי יש עוד ילדה שהיא בדיוק כמוני, ואנחנו חברות דיי טובות.
היום זה כבר לא קורה, יש לי ולכמה מהחברות שלי חבורה, בשם "חבורת הארנב הביוני" לא אני בחרתי את השם.
בחבורה יש את שחר החברה הכי טובה שלי, שני בראש החבורה, מאי עוד אחת מהחברות הטובות שלי, וסיון, שהיא הילדה שהייתה כמוני שנה שעברה.
היום אין כזה דבר שאחת מהבנות בחבורת הארנב הביוני לבד בהפסקה, כולן עם כולן.
הייתי לבד בכיתה ו, עכשיו אני בכיתה ז. זה יעבור…
יש ילדים מגעילים, אבל בסוף הכל יעבור…
ברור שזה יעבור.
בדרך כלל למקובלים בכיתה שלי (יותר נכון תמיד) יש הרבה חברים
והם אף פעם לא לבד.
יש לי ילד מקובל בכיתה, אבל מופרע. מופרע מאוד ולא משקיע בלימודים…
לפעמים הוא משגע אותי, אז אני חושב על דבר אחד.
זה שהוא לא משקיע בלימודים זה לא ממש מעניין אותי,
בגלל שהוא ישלם את המחיר אחרי שנגמור את בית הספר.
אני חושב על זה שבגלל שאני מקבל ציונים טובים, אני אפילו קצת "גיק"
אני אתקבל לאוניברסיטה טובה, אני אכיר אישה באוניברסיטה,
אני אתחתן איתה ואוליד ילדים שיהיו גם חכמים ויצליחו בעתיד,
והוא? אני בספק אם תהייה לו עבודה.
אם ציונים כמו שלו אני ממש לא אתפלא אם אמצא אותו עובד בשירותי ניקיון…
ויכול להיות שזה נשמע קצת רשע, אבל אלו באמת החיים!
הוא לא מתכוון להשקיע בזמן הקרוב, וכשנעלה לחטיבה (שנה הבאה)
הוא לא יבין שום דבר! הרי הוא לא מקשיב בשיעורים, הוא פספס חומר גדול
ולא מגיע תמיד לבית ספר…
אני גרה במקום שבו אין חטיבות, לומדים ביסודי עד כיתה ח, וט זה כבר תיכון אז אני עם אותם הילדים בכיתה מכיתה א.
אני אשמח להתכתב איתך במייל אתה נשמע לי בן אדם מעניין מאוד אבל אני ממש חייבת לזוז ^^
אני מכירה את התחושה. ביסודי כמעט כל הזמן הרגשתי ככה.
אני בתיכון וכבר יש לי חברות, אני מרגישה בסדר וכשאני לבד זה רק עושה לי טוב. לפעמיים זה משעמם אבל אני מרגישה שכשאני לבד, אני חושבת יותר טוב.
למשל בלימודים, אני מסבירה מצויין לילדים שהם לא מבינים, אבל כשהם מבקשים לעשות איתי ביחד שיעורים אני לא רוצה, כי אני לא מצליחה להתרכז.
אני חושבת שבלתי אפשרי שכולם יהיו עם כולם, תמיד יהיה מישהו שיעמוד בצד. וזה לא מרושע עד כדי כך, זה פשוט קורה. זה לא שאנחנו חושבים 'בוא ננדה את הילד,' לא, פשוט לא בא לנו לשחק איתו. ואנחנו לא שמים לב שזה כואב לו.גם אני מישהי שלא ממש כיף "לשחק" אייתה, אבל תמיד יש את המישהו הזה שכן ירצה שתהייה אייתו. אתה צודק, גם אני חושבת ככה על תלמידים שלא משקיעים, שמתעסקים רק בליצנות.
יש אנשים שמשקיעים, פשוט הם לא חכמים במיוחד. אני הייתי גרועה אבל השתפרתי, אבל זה לא משנה. אם תשקיע תגיע רחוק.. לא משנה כמה אתה חכם או לא.