לא כל הנוצץ זהב – פרק 104

ג'פרסון סיטי? שום דבר מעניין.
אז מיהרנו לתפוס משם אוטובוס שיוביל אותנו כמה שיותר מהר הלאה, וכמובן שזה היה הרבה יותר קשה כשבכלל אין לנו מושג לאן ללכת.
"אז… אנחנו בערך פה," אריק הצביע על הנקודה במפת ארצות הברית שקנינו עוד רק כשיצאנו לדרך.
"ואנחנו צריכים להגיע ל…?" שאלתי.
"שם," מארק הצביע על נקודה קטנה ליד הקצה של היבשת.
"זה די רחוק," אמרתי.
מארק הסתפק בגלגול עיניים.
"אנחנו נלך מכאן," אריק אמר והצביע על מקום מסוים. "אם נמשיך מכאן, נוכל לחצות את האזור הזה די מהר ולהגיע לסן פרנסיסקו,"
האצבע שלו שוטטה על המפה עד שהגיעה לנקודה המתאימה.
"למה לא לחתוך מכאן ולקצר את הדרך?" מארק שאל והראה דרך בקו ישר שבאמת נראתה קצרה יותר. אבל ברגע שעשה את זה, צמרמורת חלפה בגבי.
"אולי כדאי שלא," אמרתי. "יש לי תחושה רגע בנוגע לזה,"
"גם לך?" אריק שאל והביט בי. "חשבתי שאני היחיד שרוצה להתרחק משם,"
"זה דנוור, אנשים," מארק אמר. "ככה לפחות כתוב. מה הבעיה עם דנוור?"
ראיתי שבאריק עוברת צמרמורת קרה דומה לשלי, וזה לא היה קשור לזה שהתחיל לרדת הערב.
"כדאי שנזוז, אולי נספיק לתפוס אוטובוס. אריק צודק, מארק, אנחנו נלך על המסלול הארוך,"
"אבל זה יכול להיות עניין של ימים!" הוא התעקש. "אם נלך דרך דנוור נוכל לקצר את המסלול,"
"מארק, לחצויים יש תחושות בטן, אנחנו יודעים מתי עדיף שלא ללכת לאינשהו," אריק השיב.
"כמו שידעתם איך לא ללכת לבניין ההוא שהיה מלא קיקלופים ובגללכם איבדתי את אוט מלכתחילה?" מארק שאל בכעס והפנה את מבטו אליי.
"מה אתה רוצה ממני?" שאלתי בהפתעה.
"זאת הייתה אשמתך!" הוא כמעט צעק. "את היית זו שאמרה: 'יש כאן משהו, אני מרגישה את זה', נכון?"
"לא ידעתי שנותקף ושתאבד את אוט, מארק!" השבתי. "לא תכננתי את זה!"
"מה שתגידי," הוא השיב ובעט באבנים.
"מארק, אל תוציא את זה על לילי, אני מבין שאתה כועס, אבל- " אריק ניסה, אבל לפני שהספיק, מארק כבר שיסע אותו.
"אתה לא יותר טוב!" הוא אמר בכעס. "אתה –כל- הזמן תומך בה! מה בדיוק השתנה לך במוח בזמן שאתה מסתובב איתה?!"
"על מה לעזאזל אתה מדבר?" אריק השיב וניסה לשמור על טון רגוע.
"אני מדבר על זה שמאז שפגשת את לילי אתה מתנהג כמו מפגר, ולא כמו החבר הכי טוב שהיה לי!"
"אני מתנהג בדיוק אותו הדבר, אתה זה שהשתנה בגלל הדרקון הזה שלך!"
"אל תאשים את אוט!"
"אז אל תאשים אותי!"
"מספיק!" צעקתי.
שניהם הביטו בי בהפתעה.
"מספיק," חזרתי. "אתם מתנהגים כמו ילדים קטנים, עכשיו אני מבינה איך זה נראה מהצד,"
אריק חייך.
"אז את מבינה איך זה להיות המבוגר האחראי?" הוא שאל בשעשוע.
חייכתי בחזרה.
"כן,"
"אני מחכה ליום שבו אתם שניכם תריבו," מארק אמר. "אני לא אעצור אתכם, אבל היי, אם אתם הייתם, למה שאני לא אהיה המבוגר האחראי?"
זה גרם לי ולאריק לצחוק.
"קדימה, צחקקנים, בוא נלך למצוא אוטובוס שלא עובר דרך דנוור כמו שרציתם," מארק אמר ופנה לעבר תחנת האוטובוסים.
אני ואריק מיהרנו אחריו ואחרי שעה קלה כבר היינו על האוטובוס האחרון לטולסה.
"טולסה, טוסלה, טולסה, טולסה, טולסה…" מארק המשיך להגיד את המילה שוב ושוב, כמה שיותר מהר.
"מארק, מה אתה עושה?" אריק שאל.
אריק ומארק ישבו זה ליד זה בעוד שאני ישבתי על שני מושים ריקים מאחוריהם.
"אני חוזרת על המילה כמה שיותר מהר, דא," מארק אמר.
צחקקתי מאחור.
"שקט, בריטית. אין לך זכות לדבר, את אישה,"
"אז זה בגלל שאני בריטית, או כי אני אישה?" שאלתי בציניות.
מארק הסתובב אלי.
"שניהם יחד,"
חייכתי אליו.
"גם אני מאוד אוהבת אותך, מארק," אמרתי.
הוא נראה כל כך המום, שחשבתי שאמרתי משהו לא בסדר. אבל תוך רגע הוא התעשת ואמר: "כן, טוב, את אישה, לילי! לנשים אין זכות להביע דעה,"
"אז זה כי אני אישה," אמרתי. משלב הזה אריק כבר הסתובב והביט גם הוא בי.
"כן," מארק השיב.
"חשבתי שזה גם בגלל שאני בריטית,"
"גם,"
"נחמד. בסדר,"
"בסדר?" הוא נראה מופתע מעט.
"כן, זה בסדר,"
"את לא מתכוונת להגיד לי שלנשים יש זכויות וכל זה?" הוא שאל.
"לא, אתה יודע את זה, אני יודעת את זה. למה לבזבז אנרגיה?" הרמתי גבה ונשענתי אחורה בכיסא שלי.
"את כזאת מוזרה, ג'ונסון,"
חזרנו לכינויים, חשבתי בלב בזמן שהוא הסתובב וחזר להתיישב על הכיסא שלו.
"אז…" אריק ניסה לשבור את השתיקה שנוצרה ברגע שמארק חזר למקומו. "טולסה,"
"טולסה, טולסה, טולסה, טולסה…" מארק התחיל להריץ את השם שוב, מגחך לעצמו.
נאנחתי.
"כן, טולסה," מלמלתי ושקעתי במושב הכיסא שלי.