“סינדרלה”

הפעמון מצלצל. חצות עכשיו. חיכיתי הרבה זמן, וגם לבשתי את השמלה הכי יפה שלי.
חיכיתי שתגיע.
לא הגעת.
הפעמון צלצל. דקה אחרי חצות עכשיו. לא באת, אז הלכתי.
רציתי שזה יהיה כמו באגדות, שאני אשאיר לך את הנעל ואתה תחפש אותי, אך וויתרתי, כי כבר מראש המגדל ראיתי אותך, יושב עם "סינדרלה" החדשה שלך.
אפילו לא חיכית לי. אולי אפילו לא אהבת אותי.
אספתי את חצאיתי בידי ויצאתי מהמגדל. שמה למטה חיכתה לי הכרכרה שלי. נכנסתי לתוכה ונסעתי.

כשהגעתי לביתי נעלתי את עצמי בחדרי הקטן. חיבקתי את בובת הסמרטוטים שלי ושתקתי. שתקתי כי לא היה לי מה לומר, כי לא היה מי שיקשיב.
אני לא מאמינה שבכלל חשבתי שהאגדות יכולות להיות נכונות. אני מודה שבאמת אהבתי אותך, וחשבתי שאולי גם אתה אותי, אך עכשיו אני מבינה שאתה סתם שיחקת איתי, רק היית "הידיד הכי טוב" ולא מעבר, למרות שרציתי מעבר.
זה הרגע שבו כמו בסרטים הגיבורה אמורה לבכות, אבל לא בכיתי. אין לי על מה. זה היה חד-צידי.
הבנתי.
נקישות קטנות נשמעו על החלון שלי. לרגע חשבתי שזה אתה והתעלמתי. אני לא מוכנה לשמוע סליחה בכזאת קלות, ובטח שלא בכזו דרך.
הנקישות המשיכו. החלטתי לקום ולבדוק זאת.
תחת חלוני היה ישוב לו נער. אני זוכרת שראיתי אותו בעבר. הוא היה נאה, ותמיד הסתובב בחצר, או לפחות כל פעם שאני הייתי שם.
ראיתי את החיוך המתוק על הפנים שלו.
אתה יודע? עכשיו הבנתי כמה טיפשה הייתי. תמיד חיפשתי את האחד המושלם, אותך, את הנסיך, ההוא שכולם אוהבים ומעריצים, עד שלא שמתי לב אליו, אל הנער הקט שהיה שם תמיד. שעזר לי בדרכים שלא שמתי לב עליהם. שניחם ושיחק איתי כשאתה לא היית.
אפשר להגיד שאני מודה לפעמון, או לך. תודה על שהייתם/לא הייתם שם בשבילי. שהכל עזר לי לפקוח את העיניים שלי מחדש.
פתחתי את החלון הקטן של חדרי. הנער קם על רגליו.
אני חייכתי.