המלחמה האחרונה | האיש בלבן – פרק 3 (חלק א')

כל האופק נראה צהוב במיוחד ויבש מלבד נקודה כחולה במרחק שבקושי נראית לעין. מעבר לה, כך נאמר לו משתרעת ארץ נרחבת. ארץ שהם הולכים לכבוש. בפקודת מי? זה לא היה ברור לו. אך הוא ידע שאם יסרב לפקודה הזו לא ישאר ממנו דבר אפילו לקבורה.
אוליאל התקדם באיטיות ברחבי המחנה בודק היטב את פלוגת החיילים שעליהם הוא היה ממונה. מלבד הפלוגה שלו שהלכה מיד אחרי הפלוגה הראשונה התקדמו עוד שלושה פלוגות. מישהו בדרגים העליונים החליט לשלוח את כל כוחו כדי לכבוש את הארץ המסתורית שהתגלתה להם רק לאחרונה. סך הכל חמישה פלוגות יצאו לדרכן לפני חודש בדיוק. המסע לא היה קל. המעבר מין המדינה שלהם לעבר הארץ המסתורית היה דרך מדבר שומם וצחיח. הם איבדו כוח רב בדרך. אך עדיין אסור להם היה לוותר. מי שוויתר, מת.
הוא המשיך לבחון את החיילים החונים לקראת הערב בקפדנות יתרה, בצבא של מדינתו לא היו משחקים, החשד הכי קטן לבגידה הוביל לעונש גרוע ממוות. אף אחד מעולם לא חשב לבגוד, אך מדי פעם הורו למפקדים לקחת חייל פשוט ולהענישו על בגידה. רק כדי להראות לכולם מה יקרה במידה ומישהו יחשוב על כך.
אוליאל לא אהב את דרכי ההתנהלות של הצבא והמדינה, אך לא הייתה לו ברירה, לא היה לאן לברוח. המדינה שלהם התפרשה על פני שטח נרחב שעד היום היה נראה בעיניהם העולם כולו. רק לאחרונה התגלה להם שיש עוד ארץ מחוץ לטווח ידם. אך גם היא בקרוב תהיה שלהם.
בחמישים שנים האחרונות השליט המסתורי שלו כבש את רוב המדינות המפולגות שהיו שרועות על פני העולם ואיחד אותם תחת שלטונו. שלטון האור. אוליאל הפך למפקד בכיר בזכות כישוריו ומאמציו להגיע לפסגה, וזכה להשתתף בכבישות קטנות של מדינות לא משמעותיות במיוחד. זוהי הפעם הראשונה שהוא יוצא למלחמה אמיתית אל מול ארץ גדולה כל כך, שנמצאת במרחק רב כל כך.
"המפקד" קול בוטח נשמע מאחוריו, אוליאל הסתובב והתבונן על פני החייל הצעיר שהביט בו עם עיניו הכחולות והעמוקות. הוא העביר יד בשערו השחור והשופע רגע לפני שדיבר כחושש ממה שהוא עלול להגיד.
"סגן ריק…" הוא ניסה להמשיך את המשפט אך המילים נתקעו לו באמצע.
"אם לא תדבר חייל, אף אחד לא ידבר במקומך" אמר אוליאל בפנים קרות ונוקשות, הוא כבר ידע את המשך המשפט אך עדיין דרש מין החייל החושש לסיים אותו.
"הרגע הודיעו באוהל המרפאה על מותו" הוא הצדיע והלך אחרונית לעבר המקום שממנו בא.
אוליאל המשיך להביט עוד מספר דקות לכיוון שאליו החייל הלך בשקט, סגן ריק לא היה רק סגנו הטוב ביותר. הוא גם היה חבר ילדות. הם הגיעו למעמד הזה יחדיו. אך לא אדם כמו אוליאל יוריד דמעות על מוות. זה משהו שיכול לקרות בכל יום. ומי שבוכה, חלש.
הוא המשיך להסתובב במחנה כאשר מחשבות רוחשות בתוך מוחו כפקעת מסובכת ללא סוף, הוא צריך למצוא סגן חדש, ונאמן. זה לא פשוט כאשר כולם פוחדים, הפחד נותן לאנשים מראה של נאמנים למרות שברגע הראשון שיתאפשר להם הם יתקעו לו סכין בגב. הוא חייב לעשות משהו בנוגע לזה.
הוא נכנס לאוהל הגדול שלו שעמד במרכז המחנה, מהנהן בראשו לשני הזקיפים ששמרו מחוץ לפתח מבלי להניד עפעף. בתוכי האוהל הייתה מיטה ענקית ונוחה במיוחד. הוא ידע שהוא נהנה ממותרות שהחיילים הפשוטים לא הרשו לעצמם. הוא התיישב על המיטה ובחן את ביתו הזמני.
שולחן העץ היחיד שהיה ליד המיטה נשקף אליו כאשר מסמכים ומפות מונחים עליו בסדר מופתי. הכיסא התואם הונח ברוב חשיבות לידו מחכה לאוליאל שישב עליו וימשיך בעבודתו הרבה. ערימת המסמכים הזכירה לו שהוא חייב סגן באופן מיידי. אך עדיין לא עלה בראשו אף שם אחד ראוי מפלוגתו שישא בתוארו של ריק המת.
הוא שיפשף את רקותיו באצבעות ונשכב על המיטה באנחה. הוא יצטרך לבחון אותם בדרך כלשהי, אך עליה הוא כבר יחשוב מחר בבוקר. לפני זה הוא חייב מנוחה.
שחור השינה בלע אותו באחת מעיף אותו אל עבר חלומות וסיוטים חסרי סוף.

דון נעמד מול אביו עם מבט משועשע על פניו. המבט החמור של ריצ'רד לא הצליח למחוק את החיוך שצץ בזוויות פיו.
"אתה מבין את חומרת מעשיך?" שאל ריצ'רד מעביר את ידו על חרבו המונחת בנדנה. דון התבונן ביד שנעה לאיטה אל עבר החרב ולא הצליח להתאפק עוד. הוא פרץ בצחוק אדיר שזיעזע את אביו ואת השומרים הרבים שעמדו בתוך האוהל החום.
"אבא, אני רק התלוצצתי קצת. אתה לא הולך לערוף את ראשי בגלל זה נכון?" הוא שאל בנימה מזלזלת. בתור בנו של מפקד הפלוגה הראשונה של צבא האור ציפו ממנו לאחריות. ההפך היה הנכון. כל תעלול אפשרי שהיה ניתן לעשות בוצע על ידיו מין הרגע שנכנס לצבא ועד היום הזה. משום מה אביו חשב שבשטח זה ישתנה ולכן לקח אותו איתו אל המלחמה בארץ המסתורית. דון בא מתוך סקרנות מלבד, לא מתוך כוונה להילחם ואם אפשר על הדרך לצחוק קצת, אז למה לא?
"ביקשתי ממך לא לפנות אליי בתואר הזה בשטח" ריצ'רד רתח מזעם. דון חשב שאף פעם לא ראה אותו זועם בצורה כזו, אך הוא לא ייחס לכך משמעות רבה.
"טוב, המפקד, אני אבקש סליחה מפיל, הכל יהיה בסדר, הוא יבין" אמר דון. פיל היה הסגן של אביו. הוא שנא את דון בכל נימיו וגידיו, וסיבתו הייתה מוצדקת. בכל הזדמנות אפשרית דון ביצע את תעלוליו עליו ללא רחם. הפעם הוא גרם לו לצאת מן האוהל עירום באמצע הלילה לעיני כל החיילים שישבו סביב המדורות. כל כך קל להפעיל פחדים על אנשים כאשר הם ישנים. פיל לא ישכח לו את זה בחיים לשמחתו ולהנאתו.
"הפעם זה לא יעבור בשתיקה" ריצ'רד הורה לו באצבעו לצאת מן אוהל הפיקוד. דון הצדיע ויצא מחוץ לאוהל שם המתינו לו מספר חיילים שלא הפסיקו לצחוק מאז הלילה. אחד מהם טפח על שכמו "הפעם שיחקת אותה, גבר" הוא חייך אליו חיוך מזהיר. דון התעלם ממנו והמשיך להתקדם לעבר שולי המחנה. שם היו חבריו האמיתיים.
כאשר הוא הגיע הוא ראה את קורי ומני יושבים בפנים חמורות מחוץ לאוהליהם. הוא חייך אליהם את חיוכיו הנדירים והעביר יד בשערו הזהוב. "מה אתם רציניים כל כך? לא ראיתם אתמול את פילוני?" הוא שאל בעליזות קורא לפיל בכינוי המביך שהוא הדביק לו ושפיל כל כך שנא.
קורי התבונן בו עם עיניו האפורות והשקטות ומני רק סובב אליו את גבו. הם שתקו.
"נו, מה יש לכם?" המשיך דון בחיוך שדעך במעט. מני הסתובב אליו כאשר פניו אדומות מזעם ועיניו החומות יורות גיצי אש. "אתה רוצה שיעיפו אותך מהמחנה, כן?" הוא שאל בצרחות. קורי המשיך להתבונן בו בשקט חודר.
דון העביר את עיניו הירוקות על שני חבריו, החיוך נמחק כליל מפניו, הוא סקר אותם בעיניו והבין ממה פחדו כל כך. המדים הפשוטים של שני הטבחים של המחנה ניצבו עליהם בלבן בוהק. קורי הקפיד תמיד לגזוז את שערו השחור בקפידה מחשש שיוציאהו להורג על כך שנתקע לאבא שלו שערה בגרון. ומני, טוב הוא רק שם כובע על שערו האדמוני. נמשים כיתרו את פניו הטובות שהתבוננו כעת ברוגז על דון.
כולם התפלאו שבנו של מפקד הפלוגה הראשונה בצבא האור מתחבר לשני האנשים הנושאים במשרות הפשוטות ביותר בצבא, טבחים. אך הם היו חבריו האמיתיים, ולא פעם הסתבכו בצרות גדולות בגלל העובדה הזאת. אך הוא תמיד היה שם כדי לחלץ אותם. הוא ידע בדיוק כמותם שאם הוא לא היה במחנה, אביו, ששנא את השניים האלו היה מוציאם להורג על בגידה, רק כדי שהבן שלו לא יתרועע עם ה'רפש' האלו כפי שהוא נהג לכנות אותם.
הוא התבונן על עצמו, הוא לבש מדים אדומים כיאה לחיילים הנבחרים בפלוגה הראשונה על כתפו נח סימן השמש הגדולה והלבנה. חרבו הייתה מונחת בתוך נדנה חגורה למותניו. הוא היה כל כך שונה מהם אך עדיין כל כך דומה. הם היו היחידים שהבינו אותו באמת.
"לא יעיפו אותי" הוא אמר בביטחה הוא התיישב ליד קורי שהמשיך לשתוק. "אבא שלי בחיים לא יעשה לי דבר כזה".
"אתה בטוח מדי בעצמך" מני חזר לשלוותו הרגילה והתיישב גם. "אבל בוא תספר לנו איך גרמת לפילוני לעשות לעצמו בושות כאלו גדולות" הוא חייך מנסה לטשטש את עקבות כעסו.
דון חייך ופתח את פיו כדי לדבר אך קורי היסה אותו וקם על רגליו כאשר אחד משומריו של אביו התקדם לעברם.
"מני וקורי אתם נדרשים להתייצב מיד באוהל המפקד" הוא אמר בקרירות בלי להתבונן כלל בדון והלך לדרכו.
השלושה העבירו מבטים מפוחדים ביניהם, הם ידעו מה משמעות התייצבות טבחים באוהל המפקד.
דון נעמד מולם "אני בא איתכם, לא יקרה דבר" הוא נשבע, יותר לעצמו מאשר להם.