התקף פאניקה

רעש. יש רעש בכל מקום. אני מנסה להתמקד בדבר אחד אבל קול הרעש גובר על הכל.
קולות. פתאום מצטרפים עוד קולות לרעש. אני מנסה לאטום את אוזניי אבל זה לא עוזר. בעיני מתחילות לרוץ שוב כל החוויות הרעות שלי.
הפאניקה שוב משתלטת עליי.
אני מנסה להירגע, לספור עד עשר. בקושי. עוזר בקושי.
אני רואה אישה עם מבט מפוחד, ילד קטן שמתחבא מאחורי אמו, עגלה של תאומים קטנים …
אני רואה אותי, ילדה קטנה שעוד לא יודעת כמעט כלום. אני רואה את אחותי לידי. אנחנו במקלט.
מקלט. מקום מוגן.
אני שומעת צרחה מאיפשהו, אני חושבת שהיא בוקעת מהגרון שלי. זה מחזיר אותי למציאות. אני על המיטה עכשיו, הידיים שלי מקיפות את ראשי. עיניי פעורות כאילו ראו רוח מתה מולם.
אני ללא מילים.
שנייה עוברת, ועוד אחת, ועוד אחת. שום דבר לא קורה. אני לא זזה ממקומי.
רוח קלה נכנסת דרך חלוני ומעבירה בי צמרמורת. ידיי אוטומטית משפשפות את זרועותיי, מנסות לגרש מהן את "העור ברווז" שנוצר.
טיפות קטנות מתחילות לזלוג על חולצתי. דמעות. אני שוב בוכה. אני מנגבת את הדמעות ומנסה לגרום להן להפסיק, אך לא מצליחה, הן רק ממשיכות בשלהן, כאילו שזה בכלל לא מפריע לי.
לעזאזל! איך שוב זה קרה?!
אני עוד יכולה להרגיש מעט מין הפאניקה ממקודם בגופי, כאילו זה הדם שזורם בעורקיי.
אני נעה באיטיות לעבר השידה שלי, לוקחת משם את המדחום שלי ומודדת. 37.6. אני מרגישה כאילו המוח שלי הופך לג'לי, כאילו כל הראש שלי בוער.
אני מזדחלת למקלחת, שלא לרחוקה בכלל מהחדר שלי. במשיכת יד אני פותחת את הברז ומתיזה מים קרים על פרצופי.
אני סופרת עד חמש. הכל חוזר לשגרה. העולם מפסיק להסתובב סביבי.
אני נושמת שוב נורמלי.
באיטיות רבה אני ניגשת למחשב, מדליקה אותו ומניחה את האוזניות שלי עליי, מנסה להתמכר לצלילי המנגינה ולטבוע בהם, בבכי, ברגש, במחשבות שהיא גורמת לי לחשוב.
בהכל.
זה רק אני והאוזניות.