רוי הביט במראה

רוי הביט במראה. שערו הבלונדיני כיסה חלק מפניו, וחולצתו השחורה את מרבית קעקועיו. המבט שבעיניו היה קשה, וכואב, אך ההרגשה בלבו, כאבה הרבה יותר מהרגיל. אבל העצב שלו, עדיין סביל. תמיד אמרו לו, שכשמחייכים, מרגישים אושר בכל מקרה, גם אם החיוך מזויף. אבל עכשיו, כששפתיו נמתחו לצחקוק מגושם ועקום, הוא לא חש מאושר כלל. הוא הרגיש שונה מעצמו. הוא לא הרגיש בסדר. מצד שני, הוא אף פעם לא מרגיש בסדר. אז כנראה שהאושר פשוט לא עובד עליו. וזה קורה. להרבה אנשים.
הסכין שהייתה בידו של רוי, הייתה נקייה לחלוטין. והוא היה שמח לגבי זה. בדרך כלל, הסכין שלו לא נקייה. מוזר. הוא היה לגמרי לבדו בבית. בבית הגדול והאכזר, ששנא יותר מששנא את עצמו. לגמרי לבדו בחדר הענק שלו, שכולם מקנאים בו, בחדר שבו בילה את רוב זמנו. זו הייתה השעה אחד עשר וחמישים ותשע דקות. כל כך קרוב לחצות. בשעה הזו הוא בדרך כלל היה מאבד את ההכרה. אבל מוזר. היום הוא מאחר. מה קרה לאותו איש כהה ואפוף צללים? מה קרה לחברו היחידי, שתמיד בא לבקר אותו בשעות האלו?
רוי השפיל את מבטו אל רגליו. השטיח שלו נצבע בצבע משונה. לא רגיל. רוי נשבע שעד עכשיו, השטיח שלו היה לבן. אבל הלילה, פתאום, ללא אזהרה מוקדמת, השטיח שלו היה אדום. הוא הכיר את הצבע הזה. ארגמן עמו וטהור, ובכל זאת כהה ואפל. צבעו של החטא. הוא ניסה להסתובב. אך כפות רגליו כמו היו נטועות בנקודה הזו. מול המראה.
זה לא שינה הרבה לרוי. כבר לא אכפת לו איפה הוא. הוא תמיד לבד. ועכשיו גם האיש עזב אותו. כבר לא אכפת לו מהצבע על השטיח. מהאיש במראה. מהקעקועים, והסודות, והדרמות היום – יומיות. נמאס לו לעשות הכל. נמאס לו לזוז. אולי זו הסיבה שהוא לא יכל לזוז יותר, אולי זו הסיבה שרגליו היכו שורשים ברצפות הצחורות והלבנות.
הכאב שלו היה בלתי נסבל. ובכל זאת, החיוך היה על פניו, עקום ומגושם. ובכל זאת, הוא לבש את הסוודר ההוא, שסבתא הביאה לו. ובכל זאת, הזרוע שלו בריאה, נקייה מחתכים.
נקישה משונה נשמעה מהחלון. אך החושך שבחוץ הקשה על עיניו הכחולות של רוי לראות. כל כך כהה. ברק הכה באדמה, מרעיד את המבנה השברירי, זרם חשמלי שכנראה פגע בעץ המסכן והבודד שבגינה. עץ יחיד. מסכן. לבדו לגמרי. רגליו נטועות באדמה, תמיד מביט לאותה נקודה. שום דבר על החלון.
השעון צלצל. חצות.
וכרגיל, האור נכבה לחלוטין. חושך עמוק, צפוף ואפל. עיניו של רוי ראו רק שחור. הוא לא ידע מה קורה. צרחה. ועוד אחת. ועוד אחת. של אותה נערה. צרחה נשית. הוא ניסה לזוז, אך רגליו של רוי היו נטועות במקומן. בלי יכולת לשלוט על עצמו. הוא לא הרגיש שום תזוזה. הצרחה האחרונה נקטעה. ואחריה דממה.
זה היה האיש הכהה? רוי תהה לעצמו. אולי הוא לא נטש אותו עדיין. אולי הוא לא לגמרי לבד.
ברק הכה באדמה, פגע בו והעיר אותו במהרה.
רוי הביט במראה. שערו הבהיר כיסה את עיניו הכחולות שנפערו לרווחה, וחולצתו השחורה כיסתה את רוב הקעקועים שעל גופו. המבט שבעיניו היה מבולבל, וקשה. השטיח היה לבן שוב. ובחוץ שרר אורה של הזריחה המתוקה. והסכין של רוי, כבר לא הייתה נקייה.