האנדל – הבילתי ניתנת להיפנוט פרק 2

"לוסי אנחנו חייבות ליברוח"
"אסור לנו!אנחונו צריכות להילחם"
בזמן שדיברנו לא שמנו לב שנהג האוטובוס היתקרב אלינו עם המכשיר שהיפנט את כולם
לא היה לנו זמן לעצום את עינינו וסתום את אוזנינו
המכשיר היה כבר לחוץ
ציפיתי שהיה כבר זומבית
אבל לא קרה לי כלום
אבל לאימא שלי כן
הנהג היסתכל עלי בפליאה
"האנדל.."הוא מילמל
"סליחה?"
"האנדל…"הוא המשיך למלמל
אני נגעתי בו ןפיתאום האישונים שלו ניצבעו בחום
"תודה לך הצלת אותי"
"אני רק נגעתי בך"
"את האנדל,המגע שלך מרפא את כל הזומבים"
היה די מלחיץ לישמוע את זה אבל די משמח
רציתי לגעת באימא שלי אבל היא נעלמה
"בואי איתי" הוא לחש
"אני אפילו לא מכירה אותך"
"אבל אני חלק משומרי הבנ"ל!"
"הב-מה?"
"הבנ"ל הבילתי ניתנים להיפנוט"
"אוקי"
"מוזר, את אמורה להיות יותר מבוגרת…ובן"
"סליחה?!"
"כוח האנדלים עובר בירושה מתי שמישהו מת הכוח מועבר לבנו"
"אבא שלי מת, ואני בת יחידה,בגלל זה הוא תמיד רצה בן!"
"אוקי, את צריכה לבוא איתי"
"זה הרבה הליכה?"
"הליכה? הליכה זה לחנונים, תחזיקי בידי"
"אוקי"
החזקתי בידו בחשש רב
אבא אמר לי לא לדבר עם זרים
אבל, האיש הזה, ניראה מאוד מוכר
לאט לאט רגלי החלו להיתרומם מהריצפה וחיזקתי את אחיזתי
"תירגעי, זה לא אני שמעיף אותך, את עפה"
"לא יכול להיות"
הוא עזב את ידי וראיתי שבאמת
אני עפה
הוא אחז בידי
"את יודעת את הדרך לשם, רק תלכי לאן שמרגיש לך"
לאט לאט התחלנו לעוף יותר גבוה
בסוף אני סגרתי את עיני והרגשתי רוח פרצים חזקה מכה בפני
אבל לא הפסקתי לעוף עד שהגענו לשם
למועצת הבנ"ל