שאלה חסרת תשובה – פרק שני (אזהרה – לא לבעלי לב חלש)

"תרשמו שיעורי בית ביומן, תכניסו ספרים ומחברת לתיק ואל תשכחו להראות לי את הפרויקט שלכם עד סוף השבוע. משוחררים." המורה לספרות גמרה לחלק הוראות להיום, הכנסתי את הספרים לשיעורי בית ואת הפרויקט שלי לתיק ולקחתי את התיק הקטן עם העליונית, המספריים והנייר טואלט הסופג את הדם ביחד איתי אל שירותי הבנות. כולם חשבו שבפעמים הספורות בחודש שאני הולכת עם תיק הצד הקטן של לשירותים אני נמצאת בדבר שקורה לבנות פעם בחודש, אבל עם לא עולם לא יבינו.
אף אחד, אף פעם לא יבין.
נכנסתי למבנה השירותים המלוכלך והמסריח, לתא אחד נטוש עם צנרת סתומה, רק בגלל שבתא השני שכב על הרצפה קונדום מלוכלך ומשומש של עוד זוג טיפשים שהחליטו לאבד את בתוליהם בעודם צעירים מכדי לשאת בתוצאות הדבר. התיישבתי על משענת השירותים הייתה מוטת למטה והושבתי את התיק השחור והחצי פרום שלי לידי בצפיפות.
הוצאתי את המספריים החדות ש"שאלתי" מבית השכנים ואת גלילי נייר הטואלט החתוך וקירבתי ברעד וחשש את חוד המספריים אל עוד ידי השמאלית, כתמיד.
"אח."
בבית הספר זה כואב יותר מכל מקום אחר.
"אוו."
עוד דם סמיך זולג מידי הרועדת על רצפת התא המזוהמת.
"סססס…"
הצריבה המענה את עורי בלי הפסק מתפשטת.
עוד ועוד על כל חתך נוסף.
על כל ייסור מאירועי העבר.
לאחר 4 חתכים על היד ואיקס צורב ומדמם על ירך ימין קרעתי חתיכות נייר טואלט דקות כדי לנגב את כל הדם שזלג על רגלי בלי הפסק, הורדתי את שרוול מכנסיי כך שיכסו את הירך החתוכה ויצאתי משם, לא יכולה לחכות לחודש הבא.