דפוק בראש

אני הולך במסדרון, הצעקות וכנוי הגנאי מהדהדים בראשי
נכנסים מאוזן אחת ויוצאים מהשנייה,
פעם כל מילה שהם אמרו הייתה כמו סכין בלבי
אבל כבר עשר שנים אני סובל את זה
אני כבר לא מרגיש את העלבונות,אני כבר לא מרגיש כלום
אין אחד שלצידי. אפילו המבוגרים נגדי
כי אני לא מגיב טוב לדברים האלה
זה כבר לא מעציב אותי זה רק מכעיס
ולפעמים הכעס משתלט אלי.
ואז אני נהיה אלים. אני יכולתי להרוג אותם
כל אחד ואחד מהם. אבל אני לא רוצה
כי אחרי הכל אני עדיין בן אדם.
אבל קל לשכוח את זה. כי הם דואגים להזכיר לי שאני
פריק יצור חיה ומפלצת. אולי בגלל זה לפעמים אני נהיה כזה
יש רגעים שאני חושב שזה לא יגמר לעולם
שעדיף כבר לברוח מהבית. או לברוח מהחיים
אבל בינתיים אני כאן
כמה פעמים הם היו חייבים לעצור את החיים שלהם
להפסיק לעבוד. להיכנס לאוטו ולנסוע לבית ספר
כי הבן שלהם עוד פעם הרביץ למשהו
עוד פעם קילל משהו
וכל פעם המנהלת אומרת לי אותו דבר
"איך זה שרוב הפעמים שמשהו דופק לי בדלת זה ילד מבוהל שאומר שאתה הולך מכות אם מישהו"
ואני עונה לה אותו הדבר
שתיקה
עשרות מורים פסיכולוגים מטפלים מנהלים וחונחכים
ניסו להבין מה גורם לי להתנהג ככה
וכולם הגיעו לאותה מסכנה מייאשת
אני דפוק בראש