לדבר עם החיוך שלי

לפעמים, כשאני עצובה, אני מתחילה לדבר עם החיוך שלי.
החיוך שלי לא ממש אוהב לדבר, אם לומר את האמת, או ליצור אינטראקציה עם אנשים.
הוא קצת פחדן, הוא מפחד כמעט מהכל.
מאנשים, מחברים, מפגיעה, מחיים, ממוות, מזיופים ומאמת שהוא לא מצליח לזהות.
הוא לא ממש מצליח להבין מה קורה לו עכשיו, ואני לא מצליחה להבין אותו.
היו תקופות שהוא היה הכי חמוד שיש, כולם כולם אהבו אותו והוא נורא אהב להצטלם, הוא נורא אהב את עצמו.
כשאני מזכירה לו את התקופות האלה, הוא נופל למטה ומשפיל את ידיו, כאחד חסר אונים. אני חושבת לפעמים שהוא מתגעגע.
כששנינו עומדים ביחד מול המראה, הוא מציץ קצת. אני מרגישה שהוא ממש רוצה לצאת החוצה, להרים קצת יותר מאת העיניים כדי להביט, אבל הוא נורא מפחד. הוא לא מצליח לזהות את מה שנמצא מולו וזה קצת עצוב.
אז הוא נכנס בחזרה ומסתתר.
למען האמת, הוא אוהב להסתתר. מה שהוא הכי אוהב, אבל באמת אוהב- זה לשחק מחבואים.
הוא חיוך נורא שובב.
הוא מתחבא בין השיניים ומסתכל מהצד ולפעמים בתוך העיניים וכשמוצאים אותו, הוא קורן מרוב אושר, מתגלגל קצת ומחבק לי את הפנים. מאוזן אחת עד לשנייה הידיים הקטנטנות שלו מגיעות.
אני אוהבת את החיוך שלי, אני לא חושבת שהוא יודע את זה.
לפעמים, כשאני עצובה, אני מתחילה לדבר עם החיוך שלי.

אני חושבת שאני צריכה להתחיל לדבר איתו, לא רק כשאני עצובה.