לחישות של היער

יער הרמוניה תמיד היה יער שרר בו שלווה ושקט אך רק ממבט ראשון. יער הרמוניה היה ביתם של הגמדים והפיות והם היו יריבים כבר 300 שנה עד שיום אחד נסיך הגמדים אדאורד, רכב לאגם שנמצא במרכז היער וראה נערה יפיפייה. צבע ענייה היה ירוק כמו עלה האביב הראשון, שיערה ארוך ומקושט פרחים בצבע סגול שחור וצבעו היה לבן, כשאדאורד התקרב הוא נסוג אחורה כי ראה את כנפי הפיה שלה שהיו כסופות, אך דרך בטעות על ענף יבש. "אולי היא לא שמעה אותי?" חשב אדאורד, הוא הציץ מבעד לשיחים וראה שהיא נעלמה ונשם לרווחה. "מי אתה?" הפיה שאלה בזמן שריחפה לה באוויר." אני אדאורד", אמר בפחד. "שמי הוא לאה, אתה רוצה לשבת איתי על שפת האגם?" שאלה הפיה. אדאורד פחד מהפיות הרעות שהוריו סיפרו לו, "אך איך דבר כזה יפה יכול להיות כזה מסוכן?" חשב בליבו והסכים להצעתה של לאה. "לאיזה ממלכה אתה שייך?" שאלה לאה "סליחה?" ענה מופתע אדאורד "אתה הרי לא פיה אין לך כנפיים" אמרה לאה. אדאורד היה לבוש בשריון כסף שיערו היה סגול ועיניו היו כתומות כמו השקיעה.
"אני ממלכת הגמדים" אמר אדאורד
"באמת?" אמרה לאה בעצב "אני ממלכת הפיות, חבל שאסור לנו להיפגש"
אדאורד קם על רגליו ואמר בביטחון "אנחנו כן יכולים"
"איך?"
"אנחנו יכולים להיפגש כאן ואיש לא ידע את מוכנה להיפגש איתי?"
"כן, אני מוכנה למרות" אמרה לאה בשמחה.
למרות שהכירו לזמן קצר הייתה זו האהבה ממבט ראשון שהרגישה שהם הכירו מאות שנים וכך אדאורד ולאה נפגשו כל פעם שהיער לחש.
"אמא" אמרה לאה
"כן ביתי" ענתה הקיסרית
"למה ממלכת הגמדים וקיסרות הפיות יריבות כבר 300 שנה?"
"וכן לפני 300 שנה ממלכת הגמדים וקיסרות הפיות חיו בהרמוניה. הגמדים היו חרוצים ונחמדים ,והפיות היו כישרוניות ונחמדות. יום אחד פיה וגמד אחד מצאו אבן אזמרגד יפיפייה והחליטו לתת אותה לקיסר ולמלך והם החליטו לשם את האבן בתוך עץ כך שכלום היו יכולים לראות את הידידות הנפלאה בין הפיות והגמדים. אך האבן נגנבה מהעץ והממלכות האשימו אחת את השנייה"
"מה בגלל אבן שתי הממלכות יריבות?" שאלה לאה בתדהמה
"זאת לא סתם אבן אזמרגד פשוטה לאבן הייתה כוחות לא רגילים" אמרה הקיסרית.
"והעץ שבה אחסנו את האבן, איזה עץ זה?"
"זה עץ הגורלות" אמרה הקיסרית וכשהיער לחש מיכאל ולאה נפגשו שוב. "אדאורד אני יודעת למה הממלכות שלנו יריבות" אמרה לאה נרגשת "למה?" שאל אדאורד "בגלל אבן האזמרגד שנעלמה לפני 300 שנה ואני חושבת שאני יודעת איפה היא, איפה האבן" אמרה לאה "אז איפה היא?" שאל אדאורד אני "חושבת שהיא בעץ הגורלות" אמרה לאה. אדאורד ולאה רכבו לכיוון עץ הגורלות "איפה היא?" שאל אדאורד "אני חושבת שהיא נפלה במקום שאיש לא מצאה" אמרה לאה והתחילה לחפש עד שמצאה חור קטן בעץ." כאן כנראה הייתה האבן" אמרה ל אדאורד בזמן שהכניסה את ידה ולפתע היא נשאבה לתוך העץ." אדאורד עזור לי, בבקשה!" צעקה לאה אדאורד תפס את ידה של לאה אך זה לא עזר ושניהם נשאבו לתוך העץ. הם ריחפו בחלל השמיים כאשר הכוכבים הם אורם היחיד והם המשיכו לרחף עד שנכנסו לתוך האור והם התעוררו לתוך עולם אחר. השמיים היו בצבע סגול והאדמה ריחפה באוויר, ומתחתיה היה הים הכחול, ולאוויר היה ריח של לבנדר.
"היי את! רדי ממני!" אמר קול קטן שנשמע מתחת לרגלה של לאה, לאה הרימה את רגלה וראתה יצור קטן בגודל של עיפרון עם סרבל וכובע רחב שוליים. אדאורד כיוון את חרבו על היצור ושאל "מי אתה? איפה אנחנו?"
"היי! אתה לא צריך לאיים עליי, שמי הוא בלאק ואתם בממלכת ערמוניה" אמר בלאק "ומי אתם?" שאל בלאק
"אני לאה וזהו אדאורד."
"טוב נעים להכירך לאה" אמר בלאק.
"אתה יודע משהו על האבן האזמרגד אם כוחות מיוחדים?" שאלה לאה
"כן זהי אבן האזמרגד של המלך שלנו" אמר בלאק וקולו הקטן נשמע לפתע כועס
"אנחנו יכולים לדבר איתו?" שאל אדאורד
"אנחנו חייבים את האבן כדי הממלכות שלנו יחזרו לחיות בהרמוניה." אמרה לאה
"המלך לא ייתן לכם את האבן" אמר בלאק "למה לא?" שאלה לאה,
"לפני 300 שנה הגיע לערמוניה אבן אזמרגד וחקלאי עני מצא אותה והאבן נתנה לו כוחות חזקים כל כך שהוא רצח את המלך והוא השתלט על הממלכה." אמר בלאק בקולו הכועס
"אנחנו יכולים לעזור אם ניקח את האבן אז המלך ישאיר בלי כוחות ואתם תוכלו לקחת את השלטון ואנחנו נוכל להשיב את השלום לממלכות שלנו" אמרה לאה "טוב, אני אעזור לכם. בוא איתי" אמר בלאק "לאן? שאל אדאורד "לארמון של המלך, אנחנו צריכים לקפוץ לכיוון המערה" אמר בלאק "מה אתה משוגע אנחנו נמות" אמר אדאורד "אנחנו לא הרוחות בממלכת ערמוניה משתנות בשעות הצהריים זרמי האוויר משתנים ואנחנו יכולים להגיע אפילו לכוכבים" אמר בלאק בביטחון וקפץ "אנחנו חייבים לבטוח בו" אמרה לאה, לאה לקחה את ידו של אדאורד ושניהם קפצו. לאה, אדאורד ובלאק גלשו על זרמי האוויר ונחתו ליד פתח מערה גדולה וחשוכה. "איפה אנחנו?" שאלה לאה בעודה אוחזת את ידו של אדאורד "אנחנו במערת הצרחות" אמר בלאק. לפתע נישמע צעקה מחרישת אוזניים ואחריה הגיע רוח פרצים חזקה במיוחד "אנחנו חייבים לעבור דרך המערה הזאת?" שאל אדאורד "כן, זוהי הדרך היחידה, אבל אל תפחדו כל פעם שתשמעו את הצרחה תשכבו על הרצפה וחכו שהרוח תעבור." בלאק ניסה להרגיעה את אדאורד ולאה וכך שלושתם נכנסו למערה וככל שהם התקרבו ליציאה כך הרוח הייתה חזקה יותר אך לפתע נשמע צרחה חזקה יותר משאר הצרחות "מהר! תשכבו על ריצפת המערה" צעק בלאק אדאורד ובלאק נשכבו על ריצפת המערה אך מרוב פחד לאה לא הייתה יכולה לזוז היא פשוט עמדה לה שם "מהר לאה שכבי על הרציפה" התחנן עליה אדאורד. אך לאה לא הייתה יכולה והרוח העיפה אותה. לאה התעוררה במערת נטיפים, למרות שהייתה חשוכה היא הייתה מסוגלת לראות את עצמה. לפתע נשמע קול חלש ועדין מתוך אפלה. "מי זה?" שאלה לאה הקול נשמע מתוך המעיין. לאה עפה לשם וראתה ילדה קטנה שצפה לה על מי המעיין עיניה ושיערה היו כל כך כחולים שהיה נדמה שהם השתלבו במי המעיין. "מי את? מה שמך?" שאלה לאה
"לא מנומס לשאול את שמם של אחרים לפני שלא הצגת את עצמך" ענתה הילדה.
"שמי הוא לאה, ומה שמך?"
"שמי הוא מבול."
"מבול מה את עושה במערה כל כך חשוכה?"
"אני השומרת של המעיין הזה"
"שומרת?" שאלה לאה מופתעת
"כן, אני שומרת של מעיין הנשמות הבוכות, לכאן הגיעו כל האנשים שמכרו את נשמותיהם לשטן, עונשם זה לשחות בדמעותיהם" אמרה מבול
לאה התקרבה למעיין וראתה אלפי נשמות שבוכות וצורחות ומושיטות את ידיהם החלושות לעזרה. "זה פשוט נורא" אמרה לאה
"מה את צריכה" שאלה מבול
"מה, איך את יודעת שאני צריכה משהו?" אמרה לאה
"הרי לא באת למערה שלי כי עשית משהו רע. מה את מחפשת?" שאלה מבול
"אני מחפשת את היציאה, את יודעת איפה היא אולי?" שאלה לאה בבושה
"כן, תמשיכי ישר עד למעבר אבני הברקת תדעי שהגעת לשם שתראי אלפי אבני ברקת מפוזרים על קירות המעבר, תמשכי באבן ומעבר של היציאה יפתח אבל היזהרי זה המעבר שהשטן יצר לכן אם תבחרי באבן הלא נכונה את תישאבי לגיהינום" אמרה מבול
"תודה רבה לך מבול, האם יש לי דרך אולי לעזור לך?" שאלה לאה
"את נערה כל כך נפלאה, אך יש סיבה למה אני כאן, וזאת הסיבה שאינך יכולה לעזור לי" אמרה מבול
"אז בבקשה הרשי לי לתת לך את מתנה לאות תודה" אמרה לאה
"את נערה כמופלאה ואדיבה ואת גורמת לליבי לשמוח שקיימים אנשים כמוך וזאת המתנה הטובה ביותר שתוכלי לתת לי" אמרה מבול. ולאה קדה ועפה לכיוון המעבר. "אני לא מאמינה! יש כאן כל כך הרבה אבנים איך אני אדע מהי האבן הנכונה?" חשבה לעצמה לאה משכה את אחת האבנים אך לפתע האדמה התחילה לרעוד וריצפת המערה התחילה להיפתח וחור שחור שאב אותה פנימה. לאה ניסתה להיאבק בכוח ששאב אותה אך היא הייתה חלשה מידי ונשאבה לתוך עולם הגיהינום. "מה קרה לה? מה קרה ללאה?" התקיף אדאורד את בלאק. "הרוח העיפה אותה" אמר בלאק בצער "טוב אם כך אני הולך אחריה" אמר אדאורד ועמד על רגליו "מה?! אתה לא יוכל לעשות את זה אתה לא יודע איפה לאה, כי בניגוד לזרמי האוויר של הצהריים רוחות המערה פועלות כל הזמן וזרמי הרוח שלה משתנים ולכן אתה לא תדע איפה תנחת ואם זה המקום שלאה הגיעה אליו" אמר בלאק. "אז אתה לא תבוא איתי" אמר אדאורד "לא אני אבוא מישהו חייב לזרוק את המלך וכנאה שזה אתה, אז לאן שאתה תלך אני אחרייך" אמר בלאק "תודה לך אתה באמת אדם נאמן וטוב לב" אמר אדאורד. אדאורד ובלאק שמעו את הצרחה וחיכו לרוח שהתקרבה ושניהם עפו ונחתו במערת הנטיפים החשוכה אדאורד ובלאק התקדמו בזהירות עד שראו את המעיין ואת מבול צפה. "מי אתם?" אמרה מבול
"אני בלאק וזה חברי אדאורד אנחנו פה בשביל לשאול אותך" שאלה אמר בלאק
"מה השאלה?" אמרה מבול
"את ראית אולי נערה עם שיער לבן ומקושט בפרחים עם עניים ירוקות"
"כן, היא הייתה פה לפני כמה זמן"
"באמת לאן היא הלכה" שאל אדאורד בהתרגשות
"היא הלכה דרך המעבר הזה אמרה מבול והצביע על מעבר הברקת תבחרו את אבן הברקת הנכונה ותצאו מפה"
"באמת תודה" אמר בלאק והתחיל ללכת
"אבל היזהרו" אמרה מבול לפתע. "זה המעבר שהשטן יצר לכן אם תבחרי באבן הלא נכונה את תישאבי לגיהינום בדיוק כמו הנערה המסכנה שאתם מחפשים". אדאורד ובלאק נכנסו לתוך המעבר וראו מיליוני אבני ברקת מנצנצים "בלאק אני רוצה לשאול אותך, מי זאת הנערה שצפה לה במעיין?" שאל אדאורד. "זאת מבול היא השומרת של מעיין הנשמות הבוכות אמת חשבתי שהיא רק אגדה אבל מספרים שהיא שומרת על הנשמות שמכרו את נשמתן לשטן" אמר בלאק "אז היא עובדת עם השטן?" שאל אדאורד "לא! האגדה מספרת על מלאך בלי כנפיים שחייה בבדידות ובגלל שלא היו לה כנפיים שאר המלאכים התעללו בה והיא הייתה בוכה, והדמעות שלה הגיעו עד לגיהינום. השטן ששמע את בכייה והציע לה חברה והמלאך הסכים להצעה אבל השטן שיקר וכלא אותה במערה חשוכה לשמור על הנשמות" אמר בלאק. "הגענו, אז איזה אבן נבחר" שאל בלאק
"זה לא משנה בגלל שאנו צריכים לגיהינום" אמר אדאורד ומשך את אבן ברקת ופתע האדמה רעדה וחור שחור בלע את אדאורד ובלאק. אדאורד ובלאק נפלו לתוך עולם שהשמיים היו מלאים העננים שחורים, האדמה הייתה עשויה מחרבות מלאות בדם, עצמות זרוקות בכל מקום ושלשאלות אוזקות לנשמות שניסו לברוח וריח דם החזק שמילא את האוויר, אדאורד ראה כנפי פיה בצבע כסף ורץ לעברם "לאה, לאה זאת את?" אמר אדאורד בשמחה ודמעות בעינוי לאה קמה מאדמה וחיבקה את אדאורד חזק ודמעותיה זלגו על שריונו "אני לא רוצה להפריע לרגע שלכם ,אבל אנחנו חייבים לברוח מהר" אמר בלאק בפחד "למה?" שאל אדאורד
"כי אנחנו נמצאים בגיהינום! בשטח של השטן, ואם אנחנו לא רוצים למות אנחנו חייבים לברוח מפה" אמר בלאק בבהלה לאה, אדאורד ובלאק התחילו לחפש את היציאה ואבל פתאום הם ראו רוח כחולה מרחפת מעליהם "לא לזוז אולי לא רואה אותנו" אמר בלאק אבל הרוח התקרבה אליהם והתקרבה וליבם של לאה, בלאק ואדאורד פעם כל כך חזק עד שחשבו שיצא ממקומו. הרוח התקרבה עד שיכלו לראות שזוהי לא היה מפלצת אלא מבול. "מה את עושה כאן? ומדוע את אזוקה בשלשאלות" שאלה לאה
"נשמתי נמצאת אצל השטן, ובגלל זה אני כלואה. אבל אתם חייבים לברוח כי השטן הבחין ש אדאורד ובלאק נכנסו לגיהינום והוא יענה אתכם, ובגיהינום הזמן לא קיים ואתם תסבלו מייסורים ומכאבים כמו כל האחרים." אמר המבול "אני לא רוצה למות" בכה בלאק "את יודעת איך יוצאים?" שאל אדאורד "נשמות לא יכולת לעזוב את הגיהינום, אבל בגלל שאתם לא מתים יש דרך אחת אבל אני לא יודעת אם זה אפשרי בכלל" אמרה מבול
"איך? אנחנו חייבים לצאת מפה?" אמר אדאורד
"בין הגיהינום לגן עדן יש חלל שהוא מימדם של הנשמות האבודות שלא מצאו את דרכם, אתם יכולים לברוח משם אחר כך תמשיכו דרך ממימדם של אוספי הנשמות. יש שם מעבר ממימד זה לבין כל העולמות" אמרה מבול
"את רוצה לבוא איתנו?" אמרה לאה
"לא, אני לא יכולה אני כלואה כאן, בגלל שבטחתי בשטן הוא לקחת נשמתי" אמרה מבול אדאורד, לאה ובלאק הודו למבול על טוב ליבה והתחילו לרוץ לעבר המימד של הנשמות האבודות, אבל לפתע הם הרגישו פתאום את האוויר נעשה כבד ומתוח יותר, וריח דם חזק ממלא את חלל האוויר וקול עמוק של מפלצת אוימה "מה זה?" שאל אדאורד
"זה השטן" אמר בלאק והתחיל להתפלל. הם רצו ורצו עד שמצאו מערה הם והסתתרו שם מפני השטן. אדאורד הצמיד את לאה לחזהו והם ישבו בתוך המערה כל כך בשקט שלולא נשימתם היה אפשר לחשוב שהם מתים. הם ישבו וחיכו ואז ראו ילד קטן עם כנפיים ענקיות שנוצותיהן היו שחורות ונוטפות דם ונחש עוטף את מותניו. "מה זה השטן?" התפלא אדאורד.
"אבל הוא רק ילד" אמרה לאה. הילד החזיק בידו את מבול ואמר בקול עמוק ומרושע "שני הפולשים שהגיעו לשטח שלי כדי לכם לצאת או שאני אהרוג את הנשמה הזאת, ואם תתנו לי להרוג אותה אני אמצע אתכם ואתן לנחשים שלי לאכול אתכם."
"מה נעשה?" שאל בלאק בפחד
"השטן יודע רק שיש שני פולשים אז אחד מאיתנו יכול לשרוד." אמר אדאורד
"כן, אבל מי זה היה? שאלה לאה
"את!" אמר אדאורד "אני לא מסכים שתמותי במקום נורא כזה,
"אני לא הסכים לתת לך למות" אמרה לאה
"אז מה נעשה?" שאל בלאק
לאה ו אדאורד הסתכלו זה לזה בעניים והסכימו שהם מעדיפים למות ביחד מאשר לחיות ללא אהובם. הם החזיקו את ידיהם והודו תודה לבלאק ויצאו מהמערה. "אז אתם הפולשים" חייך השטן, ונחש ענק בלע אותם. "זה ממש מוזר" אמר השטן
"מה מוזר?" שאלה מבול
"הם ידעו שהם עומדים למות ובכל זאת הם חייכו, הם לא התחננו או בקישו רחמים הם פשוט חייכו" אמר השטן
"מדוע לא הרגת את כולם?" שאלה מבול
"אני ידעתי רק אל שני פולשים " חייך השטן
"אתה התכוונת באמת לרצוח אותי?" שאלה מבול
"מה?! כמובן שלא הרי איך אני היה מסוגל לרצוח את אשתי היקרה אמר השטן