טרטרוס,חלק שני.

ליאו ניסה לשמור על מצב רוח מרומם,
טוב, עד כמה שאפשר,
זאת אומרת,הוא בכול זאת בטרטרוס והוא עומד למות בקרוב.
המחשבה על המוות גרמה לו רצון לצחוק,
הוא לא היה בדיוק בטוח למה, אולי הוא סוף-סוף מתחיל לאבד את שפיות דעתו.
אולי זה יהיה לטובה, הרי בסופו של דבר הזיכרונות מן המקום הזה לעולם לא יעזבו,
ואם דעתו לא תהיה צלולה, הוא לא יוכל להבין אותם.
"הצילו"הוא כמעט ולא שמע את המילה.
"הצילו"הוא לא היה בטוח מאיפה מגיע הקול.
"הצילו" הוא החל ללכת לכיוון הקול,
גם אם לא היה לו ממש מושג מה עומד מאחורי הקול, זאת אומרת ואם זו מלכודת?
"הצילו" נראה כי הקול נהיה מיואש יותר ויותר עם כול צעקה לעזרה.
"הצילו" הוא לא היה בטוח אם הוא מתרחק, או שבעל הקול לא רואה יותר סיבה לצעוק לעזרה.
"יש פה מישהו?" הוא הסתכן ושאל כאשר לא שמע יותר את הקול.
"אני פה, בבקשה עזור לי" נשמע קול מאחוריו, בהתחלה הוא לא ראה דבר,
אך אז, הוא שם לב לבור, לא היה לו מושג איך הוא לא נפל לתוכו,
אך הוא בהחלט הודה לאלים על כך שהוא עומד פה ולא שוכב בתחתית הבור.
"את פה?" הוא שאל והתקרב מעט אל שפת הבור.
"כן, אתה מוכן בבקשה לעזור? אני תכף מחליקה למטה"
קולה נשמע בהול ומפוחד, והוא ידע כי היא אינה יכולה להיות מפלצת,
היא נשמע, אנושית מידי.
הוא התכופף אל שפת הבור ברגע הראשון, הדבר היחיד שהוא ראה,
היה החשכה של הבור, אך כאשר עיניו התרגלו אל החשכה,
הוא ראה כי יש יד קטנה שנאבקת לשמור על אחיזתה.
"תחזיקי בי חזק" הוא אמר ותפס בידה.
בהתחלה היה קשה לו למצוא אחיזה בשביל לא להחליק,
אך ברגע שמצא, לא היה קשה במיוחד להוציא אותה.
"את בסדר?" הוא שאל ובחן אותה, היא נראתה אולי בת עשר,
היה לה שיער שחור ועיניים מוזרות, הן היו בצבע אש,
והן השרו איזשהי תחושה שהוא לא זיהה.
"כן" היא אמרה בשקט
"אני לא יודעת איך אוכל לגמול לך"היא הוסיפה.
"את לא צריכה"הוא אמר והתכוון ללכת.
"האמת, שאני יודעת" היא אמרה.
ליאו לא התכוון לקחת את הגמול שהיא לכאורה חייבת לו,
הוא רק רצה לדעת מהו.
"אני מכירה דרך לצאת מפה"