רצה אל הלא נודע

היא יושבת ב'חדר' שלה.
מחזיקה את פיסת הפח מעל ראשה,
חוסמת את הטיפות.
היא מחבקת את עצמה,
כי אף אחד אחר לא יחבק אותה.
רצה אל הלא נודע,
בלי שום דבר להפסיד.
היא יודעת.
היא יודעת מה עשית.
היא יודעת שזה היה יכול להיות שונה.
היא יודעת הכל.
וזה כואב.
היא יודעת שהיא לא רצויה.
היא יודעת שהיא לא נחוצה.
היא יודעת שהכל היה טוב גם ללא נכוחתה.
היא יודעת שאף אחד לא סופר אותה.
היא כבר גמורה,
שבורה.
למה, אמא.
למה?