טיול ארוך, עבר שמן, ומעבר ללונדון

היום התעוררתי מוקדם מאוד, אך לא בגלל שני, אלא בגלל אימא שלי. שיגעון טיולים השתלט עליה, והיא החליטה להוציא החוצה את "הפדלאות שבביתה". האמת, היא פשוט קנאה בשכנה שלנו, גברת כהן, שמטיילת עם משפחתה בכל שבת, ובכל שנה הם טסים לחו"ל. ואנחנו לא. למען האמת, כשאעבור ללונדון, זאת תהיה הטיסה הראשונה שלי. זיכרון מעט כואב, בגלל העזיבה של שני ודין, אך מרגש במקצת. אין לי פחד ממטוסים. פשוט אימא שלי חסכה את רוב הכסף שלה כדי שאני ואחותי נוכל ללמוד באוקספורד. לכן קמנו בשמונה בבוקר, התארגנו עד תשע, ויצאנו אל המכונית המסכנה והזקנה כבר בתשע ורבע. לאחר שלוש שעות נסיעה ופקק, הגענו לתל דן, היעד של אימא שלי. היא החליטה ללכת הכי רחוק שאפשר במזגן המאוורר והכיסאות הנוחים במכונית, כדי שלא נצטרך לבלות ארבע שעות בחום הלוהט של ישראל. מתחשב מצידה, אבל למען האמת, היה קל יותר להישאר בבית. במיוחד כשהיא משכה אותי מהמחשב באמצע פרק אנימה. לא בסדר. אחותי התלוננה כל הנסיעה, שואלת מתי מגיעים, וכל הטיול, שואלת מתי חוזרים, וכל הנסיעה חזרה הביתה, מתי מגיעים הביתה. משלבת בתוך התלונות החוזרות ונשנות גם כמה "אני רעבה", "חם לי", ו – "אוף אני מתגעגעת למחשב!". הייתי מתלונן בעצמי אילולא ידעתי שזה חסר טעם לחלוטין, ושהורינו סובלים בדיוק כמונו. אבל לא היה ממש על מה להתלונן. רוב המסלול עבר בצל עצים, שיצר קרירות מתוקה, ורוח פושרת. עברנו ממש באבנים שמעל המעיינות, ואחותי החליקה כמה פעמים, (שעשע אותי מאוד, הכאיב לה מאוד) לכן היא ואימי זחלו מאחור, בחוסר התלהבות. אימא שלי לא ממש אשת טיולים, אלא יותר מחוברת למקומות מוצלים ונוחים. בכל זאת, היא דאגה לחייך כל הדרך, ולנסות ללכת בכיף, למרות זוג נעלי הבובה עם "העקב הנמוך" שהיא נעלה ביתר טיפשות לטיול הזה. אחותי לא טרחה עד כדי כך. אבל כמה רגעים, היו באמת קסומים. אני לא ילד טבע, אני אחד מן הדור, מעדיף לבלות את זמני בעיר ולא בקיבוץ, ותמיד מתגעגע לצליליו של הכביש הסואן. אבל לדעתי, שפיריות הן חרקים אציליים. הן כל כך עדינות, בוהקות בשמש. זזות כל כך מהר. אבא שלי כמעט הרג אחת מהן היום, כי הוא נשען על גזע עץ שהייתה עליו שפירית, והיא "הלחיצה אותו". היא לא תפגע בו, כנראה בגלל שהיא לא יכולה. בכל מקרה, פכפוך המעיינות והנחל, ציוץ הציפורים שנהנות מאוויר פתוח ומים צלולים, זמזום כנפיהן הדקיקות של השפיריות והירוק שמציף את הסביבה עשה לי טוב בפעם הראשונה, כנראה בגלל העובדה שהשמש נעלמה קצת, מתחת לצלם של סבכות העצים.
לאחר שלוש שעות של טיול קליל, שזכה לקולות בוז רבים מצד אחותי, חיוכים מזויפים מצד אימי, ואדישות שגרתית מצד אבי, יצאנו דרך הפקקים מן האזור וחזרנו אל העיר. הטיול היה מיוחד, אך ידעתי בתוכי, שכל אחד אחר במשפחתי העדיף את ההמבורגר שאכלנו אחר כך, הרבה יותר. לא הבנתי למה הם גוררים את עצמם לטבע בכל מקרה, אם הם סובלים כל רגע. אני מניח שזה הגיון שאני לא מצליח לפענח. אני שונא המבורגרים. אני שונא כל סוג של אוכל שמנוני. הכל בגלל העבר שלי. בתור ילד מתבגר, גילאי 12 – 13, הייתי שמן מאוד. אכלתי הרבה מכל דבר, ואף, אחד לא קיבל אותי כפי שאני. אימא שלי לא ידעה איך לפנות אליי, ופשוט נתנה לי אוכל כדי להשאיר אותי שמח, וכדי לנחם אותי, ואבא שלי היה שתוי לגמרי ולא התייחס בכלל. אחותי רק צחקה עליי. שנאתי את עצמי יותר מששנאתי כל אחד אחר, יותר מששנאתי את השיר ששרו עליי, יותר מששנאתי את הילדים שהרביצו לי, יותר מששנאתי את המורה לספורט, או את ההעלבות בפייסבוק, או את הצחקוקים של האנשים כשעברתי במסדרון. לכן החלטתי להשתנות. להתנתק. לא התייעצתי בהורים, ברופאים, או באף אחד אחר, כי זאת לא הייתה אשמתם, וידעתי שהם לא רוצים להסתבך במקרה שלי. פשוט הפסקתי. לאכול. מאכילת פיצה, פסטה והמבורגר ביום אחד, עברתי לסנדוויץ אחד ביום. והרבה ירקות. והרבה ספורט. חיפפתי בלימודים ששנאתי בכל מקרה, ובמקום להישאר בבית ולהנות מהחיים כמו שאר הילדים, אני הייתי רץ בשכונה הישנה שאף אחד לא מסתובב בה, גונב משקולות מהמחסן של ההורים ומנסה להרים. הרעב היה קשה מאוד, וכדי להסיח את דעתי, התחלתי לחתוך. זאת הייתה הסיבה שלי. רציתי לגרום לעצמי כאב גדול יותר מהרצון לאכול, להסיח את דעתי מן העלבון והשנאה והעצב. כאב פיזי היה התרופה שלי לכאב נפשי ולצרכים אישיים. תוך חצי שנה הורדתי חמש עשר קילו. אך זה לא היה מספיק. רציתי להשתנות לחלוטין. המשכתי עוד חודש, והפכתי להיות רזה מאוד. יותר מדי. אני עדיין קצת כזה. מייחסים אנורקסיות רק לבנות, אך כשאני מסתכל במראה אני עדיין רואה איש שמן, לא משנה כמה העצמות שלי בולטות. אני עדיין רואה את הנער שאכל יותר מדי, ושנא את עצמו. זאת אחת מן הסיבות שלי לשנוא את עצמי כעת. רק אחת מהן. לכן לא סיימת את ההמבורגר. לכן הלכתי לשירותים באמצע הארוחה ושטפתי את הפנים. כי עכשיו אני מסוגל לאכול רק ירקות וסנדוויצים. האוכל הכי שמן שאני מגיע אליו הוא חטיפים, או אוכל סיני. איבדתי את היכולת שלי לאהוב אוכל, שפעם נהניתי ממנו הכי. אף אחד לא צריך להרגיש את מה שאני הרגשתי. אף אחד לא צריך לעשות מה שעשיתי. זה לא היה קל. זה היה סיוט. זה היה גיהנום על פני האדמות.