סבון, כיור, וחתכים

טיפת דם, זולגת מן החולצה.
אל הכיור המוצף, מאדימה את הסביבה.
הכיור כבר רגיל, לארגמן שבתוכו.
הסבן שוב בוכה, על הכאב שמולו.
טיפת דם, והסכין מתאבל.
לא רוצה, להכאיב שוב, לחבל.
אך הנער אוחז בו, בחוזקה, תוקף את כולם.
הסכין הזה, היה בכל העולם.
הסבון כבר, לא בוכה על הדם.
החתכים מתווספים, שוב ועוד פעם.
הכיור כבר רגיל, לא אכפת לו, מהאדם.
הנער עוצר, כדי לחשוב, מסתכל על הסבון.
למה הוא אינו בוכה? איפה היגון?
הסבון עונה לו, בחיוך מדוכדך.
הדמעות שלי, לא עצרו, אז למה הטרח?
הכיור השתעל במרירות, פולט ארגמן.
הברז שלו, לא יעצור את השטף, זה בזבוז זמן.
עכשיו רק הנער יכול, לעצור את עצמו.
הסכין מביט בו, בתקווה, בכאב עמוק.
הנער מביט במראה, שומט את הסכין.
אין עוד טעם, לחתכים, לחלומות הרעים.
אם הסבו איבד תקווה, אם הכיור התעצל.
אם אין עוצר את הדם, אז הוא ישתדל.
הדמעות לא עצרו אותו, העצב גם.
אך הכוח שבפנים, ינצח לעולם.