הרכבת האחרונה לשום מקום- פרק 6

תהיתי אם גם אני נמסה, כי לא הרגשתי שום דבר. אולי להתמוסס עד כדי שלא ייוותר ממני דבר יהיה הפתרון הפשוט והקל ביותר- אני לא אצטרך לפחד יותר. לברוח מדבר שאפילו איני יודעת מה הוא. לברוח מהצורך לגלות.
אילו רק להתמוסס ללא כלום היה כל כך קל. אם למשל, הייתי סוכר שנשפך לכוס תה רותח, נעלם בתוך המים החמים ומותיר בהם רק את טעמו המתוק כזיכרון לצורתו הלבנה והגבישית. אבל אז, בעצם, זה לא להתמוסס עד כדי שום דבר. אחרי הכול הטעם של המים הוא כשל טעמו של הסוכר. כנראה שבאמת אין אפשרות בריחה שכזו.
מול העיניים שלי, שאולי היו עצומות ואולי פקוחות ואולי בכלל נמסו לכדי איזו צורה שעוונית מופשטת ולא מוכרת, ראיתי, כמו מבעד לחלונות בקרונות, את הנוף המשתנה תדירות. רק שהפעם דברמ ה נוסף לנופים המשתנים, משהו שלא הבחנתי ב קודם לכן- ירח. השמש הופיעה מפעם לפעם מבעד לזכוכיות, גדולה ונפוחה וחולנית למראה בכל אחד משלל צבעיה. אבל לירח לא היה זכר, בכל צבע ונוף שחלפתי על פניו.
אבל עכשיו הוא היה שם, ניצב לצידה של השמש כמבויש, השמיים המשחירים ומוריקים ומאדימים ללא הרף מעניקים לו שלל רקעים. אבל בעוד השמש והשמיים משתנים בחוסר מנוחה, הוא נותר ללא שינוי, אדום כדם ומבריק ככסף.
אני לא זוכרת איך הירח נראה, ואני מניחה שזה אמור להטריד את מנוחתי, למרות שיש כל כך הרבה דברים אחרים שצריכים לעשות זאת. לא בזה העניין. העניין הוא בזה שלמרות שאני לא זוכרת את הירח, אני יודעת שזה לא נכון. הירח אינו אדום. הא נראה כאילו הוכתם בדם. יותר מדי דברים ראיתי מוכתמים בדם, ועבר זמן כל כך קצר מאז שהתעוררתי כאן.
הבנתי שאני יכולה סובב את ראשי, או לפחות לשנות את זווית הראייה בה השקפתי על מה שרואות עיניי. הבנתי שאני רואה את פנים הקרון, מסודר כפי שהיה כשנכנסתי אליו בראשונה.
הדקות עברו, ושום דבר לא קרה. ספרתי עשרות שינויים של השמיים, כל פעם עם אותו ירח הנועץ בי מבט חודר ממיקומו המרוחק בשמיים. הקרון נותר כשהיה, שום משב רוח לא חלף בו- הרי איך תיכנס רוח, כשהחלונות כולם סגורים. שום גרגר אבק לא התעופף בחלל האוויר.
"מה את רואה?" הקול לא הגיע מאחוריי, שהרי לא היה שם דבר. וגם לא מצדדיי, כי כשהבטתי לשם לא הייתי מסוגלת לראות כלום, רק המשך לנופי הקליידוסקופ. שום נפש חיה. אבל בכל זאת, התחושה הייתה כאילו הדובר עומד קרוב אליי, כל כך קרוב שאוכל לחוש בו…
ועדיין, שום דבר. "כלום," עניתי בכנות. "אני לא רואה כלום."
"כלום?" חזר אחריי הקול, משתומם. לא הצלחתי לזהות למה הוא שייך, או אפילו להעלותו בזכרוני משסיים את דבריו. "לא רואה כלום? או שמא רואה ולא מבינה מה את רואה?"
"גם וגם…"
"האם את רוצה שאעזור לך ואגיד לך מה ניצב לפנייך? כי הרי את הקרון הזה בטוחני שאת מכירה."
"טוב, כן. הייתי כאן."
"ואת יודעת איפה זה 'כאן'?"
"לא."
לקח לקול זמן להשיב, כאילו הוא מחפש אחר תשובה. "לא אוכל להגיד לך דבר שאינו בידיעתי. אבל הסתכלי, אולי תביני." היה ברור שהקול מתכוון לפנים הקרון, אז הסתכלתי.
"את רואה משהו?" שב ושאל.
"כן, אני רואה את הקרון. אבל שום דבר לא קורה שם." משהשיב לדבריה, הקול נשמע כמעט מבודח, כאילו דבריה שיעשעו אותו.
"אם כך, את מתחילה להבין מה קורה כאן."
"אני לא מבינה."
"בדיוק."
הרבה זמן עבר. עשרות, ואז אלפי שינויים של השמיים. אני לא בטוחה שספרתי אותם כראוי, אבל היכנשהו בירכתי מוחי בכל זאת מניתי את מספר הפעמים בהם השמיים השתנו. הבהייה בקרון הייתה משעממת, כמעט מייאשת- אבל ידעתי שהקול ינזוף בי אם אסב את מבטי, וגם השמיים הלחיצו אותי מדי מכדי להסתכל בהם זמן רב מדי. בעיקר הירח.
ואז, משהו קרה, סוף כל סוף. הדלת בקצהו של הקרון נפתחה, צליל חריקה קל נשמע בעוד הדלתות האוטומטיות נעות לצדדים ומפנות את המעבר.
האוויר הנקי עד כדי ריקנות של הקרון הוכתם בין רגע באוויר שונה, מטונף. אני לא יודעת איך ידעתי את השינוי באוויר, אבל ידעתי שמה שזה לא יהיה שחדר לקרון הפריע לשלוותו המרושעת, השלווה הזכורה לי היטב מכניסתי שלי לתוך הקרון.
ברגע בו נפתחה הדלת, נטרקה הדלת בקצהו השני של הקרון, ובמקומה הופיע כסא רכבת נוסף. כסא שהיה מוכר לי להחריד, שראיתי לפני זמן קצר (או שמא ארוך? לזמן במאת יש משמעות כאן?) ואז משהו נכנס מבעד לדלתות הפתוחות. דבר נוסף חוץ מאוויר, מזוהם אף יותר.
"עכשיו, את רואה משהו?" שאל אותי הקול שוב. זמן כה רב הוא שתק עד שהייתי בטוחה שעזב אותי.
"כן. הדלתות נפתחות, ויש שינוי באוויר, ו…"
"כן?"
"משהו נכנס." מלמלתי. ה'משהו' הזה גרם לי לצמרמורת.
"את יודעת מה זה?"
"לא."
"למזלך הטוב. כמה מצער שבקרוב ייגמר המזל הזה."