אהבה, כבר הרסה, את הכל.

הנה השמש עולה, השמיים נצבעים באור חיוור.
הנה הכוכבים עוזבים, הירח נעלם, למקום, אחר.
הנה לחייך הסמוקות נמתחות, לחיוך מושלם.
הנה השמש עולה, מאירה את העולם.

הלילה כבר חלף, הזמן נחרט, בזיכרונות.
כל השעות המתוקות, מתחת לכיפת הכוכבים, משתנות.
את נשיקתך הבוערת, עוד אחוש, ביום שנרקם כסריג מיוחד,
הלילה כבר חלף, אך אני עוד נרגש.

את פנייך המאושרות, זוכר, כמו חלום.
את שפתייך הנוגעות אני אחוש, כל יום.
אי פעם הרגשת, דבר כזה?
את הפרפור הפועם שבחזה?
אהבה, אולי, לא הורסת הכל.

את כל כך יפה, אני אומר לך בכל רגע.
ואת רק צוחקת, בטוחה באחר.
מטיילים ביחד, יד בתוך יד.
שערך קלוע לצמה, קשורה בבד.

ימים עוברים, ואת מתבגרת, מול עיני.
הכוכבים אומרים לך, שכבר לא כדאי.
את רוצה לעזוב, אך אני, לא משחרר.
את הלילה, מתחת לכיפת הכוכבים, אני זוכר.

את פנייך אני, עוד אנשק, כמו בחלום.
את לחייך אלטף, בכל יום ויום.
אי פעם הרגשת דבר כזה?
את הדפיקה כמו תוף, בחזה?
אהבה, אולי לא תהרוס הכל.

את כבר חזרת אליי, הבנת שאת טועה.
עוד לא מאוחר מדי, לאהבה.
שפתייך מתקרבות, אל שלי, ואני מנשק.
את אהובתי, שחזרה, לגעת משתוקק.

חודשים, שנים, שבועות, את עדיין איתי.
חיוך שובב ומתוק, שוכבת לצידי.
אותה הילדה שאני זוכר, מהרחוב שליד הזריחה,
אותה הילדה שלעולם, לא שכחה.

את ידייך, אשלב בשלי.
את שערך, אקלע לצמה, בשבילי.
אי פעם הרגשת, דבר כזה?
את הדמימה הסוערת בחזה?
אהבה, לא תהרוס הכל.

היינו כל כך קרובים, חיוך וטבעת נישואים.
עומדים להתחיל סוף סוף, את החיים.
אני עדיין זוכר, את החיוך המתוק.
את הלילות הריקים, בסדינים לבנים.

שאלתי ואת ענית לי כן, עם הראש.
בכית כל כך חזק, מה כבר קרה, פשוש?
האהבה בוערת כמו אש, אך נכבית כמו נר.
את עכשיו עברת, לעולם אחר.

את גופתך, אנשק בדממה.
את עורך החיוור, אלטף באהבה.
אי פעם הרגשת דבר כזה?
עצב עמוק, כאב בחזה?
אהבה, כבר הרסה, את הכל.