לא כל הנוצץ זהב – פרק 100 (!)

הסתובבתי בעיר במטרה למצוא כלי תחבורה שיוביל אותנו לכיוון גן ההספרידות. למען האמת, זה יותר קשה ממה שנדמה לכם: אתם לא ממש יכולים ללכת לאנשים בתחנות הרכבת או האוטובוס ולשאול אם יש רכבת שמגיעה לגן ההספרידות. ומכיוון שהזיכרון שלי ממש גרוע, אפילו לא זכרתי באיזו עיר נמצא הגן.
אז הסתובבתי כמו מפגרת וניסיתי לחשוב איפה המקום הזה נמצא, אבל האמת היא שכל מה שרציתי היה לתת לאריק ומארק זמן לבד.
טוב, אילו זה היה תלוי בי לא הייתי נותנת להם זמן, אבל מהרגע שהתעוררתי ואריק הביט בי במבט משונה ושאל (בחוסר טקט, אם תשאלו אותי) אם אני מוכנה ללכת לבדוק איך להגיע לגן ההספרידות מכאן ולתת להם זמן… טוב, הבנתי שהייתי תקועה. אולי הם סתם רוצים להשלים חוויות בלי שהבריטית הקרצייה תהיה לידם.
המחשבה על זה פגעה בי. פעם לא היה לי אכפת מה אחרים חושבים עליי ואם הם רוצים בחברתי או לא. אבל אריק ומארק הפכו לחברים שלי. חברים אמיתיים שלי. וכן היה לי אכפת מה חושבים.
תהיתי מה גרם לי להשתנות ככה בזמן שהסתובבתי בין האנשים והמשכתי לבזבז זמן.
למה בכלל אנחנו מבזבזים זמן? למה לא להמשיך עם המסע הזה ולגמור אותו כמה שיותר מהר? זה הדבר הכי טוב לעשות.
אז חזרתי על עקבותיי וניסיתי לחשוב איך להגיע חזרה אל אריק ומארק כשהבחנתי בזה: מהדורת חדשות בטלוויזיה קטנה. היה שם איש גדול ממדים שלא נראה נחמד במיוחד, אבל זה לא מה שהטריד אותי, בשוליים, איפה שנכתבות ההערות, נכתב: "החיפושים אחרי הנער נמשכים." נכנסתי לחנות הקטנה וניגשתי לעיתוני הבוקר. גם שם הייתה הכותרת שדיברה על נער נעדר מאיזו עיר בסלובקיה.
"סליחה?" פניתי אל המוכר בנראה משועמם.
"מה?" הוא החזיר.
"אולי תוכל להסביר לי במה מדובר?" שאלתי והראיתי לו את העיתון.
"איזה נער שנעדר מהבית, אבא שלו באטרף, השמועות אומרות שהוא ברח מהבית עם איזה חבר שלו," המוכר לא נראה מרוגש. "בכל מקרה, האבא טוען שהבן שלו היה צריך להישלח למוסד לעבריינים בגלל מעשים שעשה, אבל הוא ברח לפני שהאב שלח אותו לשם."
"איך קוראים לו בכלל?" ניסיתי לשאול בקול הכי אגבי שיכולתי, אם כי, מחשבות לא נעימות התחילו להטריד אותי.
"אבא שלך דורש שתחזור מיד לבית שלך או שהוא ידווח עליך," כירון אמר למארק ברכבת. מארק חשב שלא שמעתי, אבל דווקא שמעתי טוב מאוד. "הוא עלול לעשות בעיות,"
"זה כתוב לך שם," הוא הצביע על השם. לקח לי רגע לקרוא את השם בלי להתבלבל, האותיות הסתחררו לי מול העיניים ועשו לי בלאגן אבל בסוף הצלחתי לעלות על השם.
העיתון נשמט לי מרוב הפתעה ואז מיהרתי להרים אותו, קניתי אותו ומיהרתי חזרה אל מארק ואריק.
אריק החזיק טלפון נייד ומארק מלמל משהו, כאילו הוא חושב מה לומר. יכולתי להריח תוכנית או מתיחה גרועה מקילומטרים. והמתיחה שלהם ממש לא הייתה טובה.
"אולי תרצה להסביר את עצמך, מארק זנדק!" אמרתי לו בכעס והטחתי את העיתון לרגליו.
"על מה, בשם האלים, אתה מדברת?" אריק שאל והביט בי בבלבול.
"אתה ידעת? על אבא שלו?" שאלתי והצבעתי על מארק.
"א-אבא שלי?" מארק שאל והרים את העיתון.
"כן. אבא שלך. הוא מחפש אותך. והוא מאשים אותך בבריחה מהבית והוא גם אומר שגררת את החבר הכי טוב שלך איתך לבלגן הזה, כתוב שהשפעת עליו לרעה,"
העפתי מבט באריק ומיהרתי לחזור להביט במארק.
"המשטרה רודפת אחריך, אתה מבין את זה?" שאלתי בכעס כשהבטתי במארק.
הוא פתח את העיתון והסתכל עליו, ואז הוא החוויר.
"מה קרה?" אריק חטף ממנו את העיתון וניסה לקרוא את הכתוב.
"תן לי את זה," מארק חטף את העיתון בחזרה וקרא את הכתבה פעם או פעמיים.
"אנחנו בבעיה," אמרתי לו.
"באמת? את חושבת?" מארק שאל בציניות והושיט לאריק את העיתון.
"כן, אני חושבת. אתה מסכן את המשימה."
"מסכן את המשימה?" מארק נראה המום. "זה הדרקון שלי!"
"זה לא קשור רק לחיה שלך!" השבתי בכעס. "זה קשור למסע החיפושים!"
"זה מסע החיפושים שלי," מארק השיב בכעס ולקח צעד לעברי.
"לא, אתה טועה. זה מסע החיפושים שלנו. של כולנו." השבתי.
"ובדיוק בגלל זה אני צריך להישאר פה בדיוק כמוך," הוא החזיר והביט בי במבט חודר.
"זה לא אותו הדבר!" מחיתי בכעס. "אריק אולי תגיד לו משהו?"
"כן, אריק, למה שלא תגיד משהו?" מארק אמר. "תגיד למוצצת התה שאם יש לה תסביכים עם המשטרה זה לא אומר שלכולנו יש כאלו,"
הבטתי בו ופשוט הרגשתי איך שהזעם גואה בי. משום מה, תמיד חשבתי שהכעס הוא אדום. אבל לא, הוא שחור. שחור מעוור.
התנפלתי על מארק וריתקתי אותו לרצפה בנהמת כעס.
"לילי!" אריק התקרב אלינו ותפס בכתף שלי.
"לא, עזוב אותי!" אמרתי בכעס כשמשך אותי מעל מארק. "אני רוצה לכסח לו את הצורה,"
"מה הבעיה שלך, מוצצת תה?" מארק שאל וניער אבק מהבגדים שלו. "את רוצה לריב? בסדר,"
הוא שלף את החרב שלו מהנדן והביט בי. המבט שלו היה משונה, הוא זהר בזהב קשה וכמעט לא אנושי. נזכרתי בתחנת האוטובוס בתחילת המסע, כשהתנפל עליי, גם אז העיניים שלו זהרו ככה בזהב.
גם בחלום שלי העיניים שלו היו צבועות בזהב, נזכרתי בפרץ היסטריה קל.
"באמת, מארק, מספיק," אריק ביקש.
מארק לקח נשימה ונראה כאילו הוא נרגע. הוא החזיר את החרב לנדן ולקח את הטלפון מהמקום בו אריק שמט אותו.
"בוא נעשה מה שרצינו לעשות, אריק," הוא אמר בקול קר. "מוצצת התה יכולה לשבת בצד ולצפות בנו בשקט,"