גנבת

אני מכין את עצמי לגנבת, כול חמישי היא פורצת אל הבית הזה, אף פעם אני לא מצליח לתפוס אותה.
הפעם, אין סיכוי שזה לא יקרה.
המצלמות דולקות, האזעקה מוכנה לרעום ברגע שיפרצו את הדלת, את החלון.
הדירה הגדולה והמפוארת חשוכה כמו שמי הלילה המאוחרים.
שום רעשים, שום צלילים, שום זכר ניכר לגנבת.
אני משתדל כמה שפחות להרעיש, הנשימות שלי כול כך שקטות.
זבוב העף בחדר חותך את האוויר בכנפיו מרעיש כול כך והורס את השקט.
רעש מכיוון החלון בקיר הסלון המפואר שכול הקיר המערבי והתקרה עשויים מזכוכית שקופה.
רעש שקט של תפיפות רגליים, עקבים.
׳לעזאזל הבחורה הזאת טובה אם היא יוצאת לגנוב על עקבים׳.
השקט רועם, רק רעש הצעדים חותך את השלווה.
אני קם בשקט כמו הדממה, צועד בעדינות בלי להשמיע אף צליל.
אני עומד בפתח המסדרון הרחב המשקיף על הסלון הגדול.
האזעקה לא עבדה, היא טובה במה שהיא עושה, יותר מידי טובה.
היא שמה, את הירח אפשר לראות מעבר לתקרה ולקיר העשויים זכוכית, אור הירח מאיר את תווי פניה היפות להחריד.
שיער שחור פחם כמו הלילה מסביב, עיינים כחולות כמו קרח בהיר כול כך ונמס, שפתייה אדומות כמו דם סמיך, עורה לבן ובהיר כמו חרסינה לבנה וחלקה.
׳לעזאזל היא נראת כמו שלגייה׳.
״אתה יכול לצאת ממחבואך״ אני שומע קול לא מוכר, נשי, קול מושלם, כמו מנגינה.
אני יוצא מהצללים של המסדרון החשוך, צועד לסלון הענקי והרחב, נכנס תחת אור הירח המאיר.
״לא נמאס לך לפרוץ לפה כול פעם מחדש?״ אני שואל, סקרנותי גבוהה.
״בחורה צריכה להתפרנס״ היא עונה, בתשובה מתחכמת למדי, גורמת לי להשתגע מבפנים.
מעינייה, שפתייה, צבע פנייה, יופייה הכול כך מסתורי.
״למה דווקא פה?, למה דווקא לכאן?״ אני שואל עצבני, מנסה להתעלם מהמשיכה החזקה אל הגנבת היפיפייה.
היא מצחקקת בשקט, קולה מצלצל מסביבי.
היא לא עונה, גורמת לי להשתגע עוד יותר מבפנים, לא רק מיופיה, אלה מהחוסר לשמוע את קולה.
בשניה אחת הפכתי מכור אליה.
צעדים מתחילים להישמע ברקע, תפיפות של עקבים מסביב, אני בטראנס.
ידייה מתלפפות סביב פסל זהב קטן של אל מצרי, הצבעים השולטים זהב, אדום, וכחול בהיר.
צעדים שוב בפעם השלישית מתחילים להישמע ברקע, תפיפות של עקבים מסביב, אני לא עושה כלום.
ריצה קלה נשמעת, היא חולפת על פניי כמו משב רוח המצליף עלי בלי רחמים, בקפיצה קלה ומקצועית היא קופצת מבעד לחלון הזכוכית המיוחד הקבוע בקיר הזכוכית הגדול.
אני מתעורר מהטראנס, רץ מהר אל עבר החלון שכן דירתי בקומה ה58.
אני מסתכל מבעד לחלון רוכן ומביט מטה, היא אינה נראת ברקע, כמו שהגיחה מן הלילה, חזרה אל החושך.
מותירה אותי לבד עם ההתמכרות החדשה שלי אליה, אני חוזר לאן שהייתי בהתחלה, חוזר לצללים של המסדרון החשוך.
וליבי כבר סופר את השניות הדקות והשעות, מחכה כבר שחמישי הבא יגיע.
לנסות שוב לתפוס את הגנבת המסתורית.