אלוהים לא קיים

הסתובבתי על המיטה, הבטן מיללת מכאבים, מה שהיה לא הגיוני בעליל משום שלא אכלתי דבר במשך שעות.
הדמעות כבר מזמן הפסיקו כי לא היו בכלל כאלו שלא בכיתי על הכרית.
את המצעים היו צריכים לכבס משום שהיו מלאים במלח מהדמעות.
הסתובבתי שוב לצד השני, בוהה בקיר הלבן, המלוכלך במקצת.
לא פתחתי אפילו את החלון. רק שביבי אור מהתריסים הסתנן לחדר. מלבד זאת – לא רציתי לפתוח את החלון ולראות את העולם בחוץ, מכיוון שאז הייתי מוכרח לצאת מהחדר ולהתמודד עם המציאות. לא.
העדפתי לתת לעצמי להתעטף בבועת הרחמים שלי. את הדלת נעלתי. לא משנה כמה פעמים נשמעו קולות מצידה השני ודפיקות רבות, לא פתחתי אותה.
ההורים שלי שקלו לקרוא למנעולן. שמעתי אותם מתווכחים על כך. קיוויתי שלא.
זה הרגיש כאילו פטישים הלמו בי מבפנים. כאילו שתיתי רעל, הקיבה שלי התהפכה סביב עצמה ושרפה אותי מבפנים.
הראש שלי הסתחרר. אפילו ששכבתי, הראש שלי כאב.
לא הצלחתי להירדם, עיניי נצבעו באדום והן התנפחו.
כאב. כאב.
הגוף כואב כמו הנפש.
כנראה שאין אלוהים, כי אם היה, הוא לעולם לא היה עושה לי דבר אכזרי שכזה, נותן לה ללכת ולי להתבוסס ברחמים עצמיים קשים.