נרות כבויים

אלו רק כמה נרות, רק כמה נרות שנכבו לי מול הפנים. שנמסו. לא נשאר מהם זכר, בדיוק כמו העשן שלהם, שעלה לכמה רגעים למעלה, צף באוויר, וכמה רגעים לאחר מכן התפוגג במסתוריות.
למה זה כזה קשה לי?; למה אני לא מוכנה לעזוב, להרפות?; אולי כי זו אני שכיביתי אותם. אני שנשפתי עליהם. זו הייתה אני, אני שהרגתי את הלהבה הבוערת, אפופת החיים. זו אני שכיביתי לי את תקופת הילדות; אני שהבאתי לסופה.
ברגע שכיביתי את הלהבה נכבתה הלהבה הקטנה שבתוכי; להבת התשוקה, השמחה, הלהט. היא אמנם קטנה, אבל היא סחבה את כל זכרונות הילדות שלי, שמרה אותם בתוכה. ועכשיו היא נכבתה, בנשיפה אחת.
אני מסתכלת על השוקולד הסמיך שמרוח על העוגה. בבורות הקטנים שבתוכו, שלפני כמה דקות היו נעוצים בהם נרות. נרות כבויים.