שאלה בדיונית

"בשביל מה אני עושה את זה?" תהיתי, תוך כדי שמגפי נקשו על המרצפות הקרות של המסדרון. ירדתי במדרגות הקרות אל המרתף המעופש. חשבתי לעצמי כמה מעורר ייראה אני בוודאי נראה בעיני אלה שעל פניהם אני חולף, עם הגלימה השחורה והמסכה שלי, שמכסה לי חצי מהפרצוף. "אני מרגיש תמיד כמו איזו קלישאה של סרטי אימה כשאני עושה את זה,", הרהרתי לי תוך כדי שאני נוגע בסורק כף היד והדלת נפתחת בחריקה. האסיר ישב מכווץ על הרצפה, מוקף בחלון הפלזמה שיאייד אותו אם הוא רק יזוז, והרים אלי מבט תוך לקיחת סיכון רציני. העיניים שלו נפערו, ואני חשבתי לעצמי "יופי, עוד מתלהב.". "א-אתה!" הוא אמר, עיניו נפערות אפילו יותר, ואני חשבתי לעצמי "נו באמת," בזמן שבמציאות הרמתי את קולי הקר שהדהד בכל רחבי המרתף ואמרתי "כן, אני". "א-אני לא מחפש צרות, אדוני, רק טיילתי לי פה באזור-" גמגם, מנסה לחלץ את עצמו מהמצב הלא נעים בכוח הדיבור. "כמובן שרק טיילת!" קראתי, והוא התכרכם על הרצפה, נובל עם כל רגע. "אתה חושב שפשוט היינו חוטפים את ראש המקבץ מהמושב שלו בסטלה קונסילום? בחיים לא! היינו צריכים מישהו פשוט מספיק כדי שלא כל הגלקסיה תחפש אחריו, אבל חשוב מספיק כדי שישימו לב להיעדרו. ואתה," ובשלב הזה הסתובבתי בתנועה המלוטשת כל כך שלי, שהתאמנתי עליה רבות כל כך מול המראה, יחד עם החיוך המחריד שלי שחשף את שיני הטראניות החדות, "התאמת בדיוק לנתונים.". הוא החל לרעוד, ואני ממש ריחמתי על המסכן הארור לפני ששמתי לב שהוא מחזיק ממיר פחמן בכיס האחורי ומנסה להגיע אליו. אני צחקתי את הצחוק המרושע שלי והרמתי את ידי המכנית, וממיר הפחמן עף מבעד לחלון הפלזמה והתאייד ברגע שעבר אותו. "ניסיון יפה, אמולוס," אמרתי, "אבל שטויות כגון זה לא יהרגו אותי. אז הגיע הזמן לסיים את הפגישה הקצרה הזאת ולהראות לקונסילום שאנחנו מדברים ברצינות.". הושטתי את ידי אל מאחורי הראש, והתחלתי לפרום את הכבלים שהחזיקו את המסכה שלי על הפרצוף. "ל-למה הכוונה?" שאל האיש, רועד אפילו יותר ממקודם. "טוב, אחרי הכל, אנחנו ביקשנו כופר מעט מוגזם בעבורך, ולקונסילום אין כסף לשלם אותו. אתה לא צריך להאשים את הרפובליקה בעניין הזה. אבל בכל זאת, אם הם לא ייתנו לנו אפילו כמה מונים* נצטרך להסביר להם שאסור להתעכב על עניינים אדמיניסטרטיביים שאלה כשמדובר בחיי אדם.". הכבלים הוסרו. אני משאיר את המסכה צמוד לפרצוף שלי כדי להגביר את הדרמטיות. "שמעת פעם על אופטוגנטיקה, אמולוס?" אמרתי, משתמש בקול מעוניין לכאורה. "תענה לי קודם בכן או לא ואז אם כן תסביר לי מה זה.". "כ-כן, שמעתי פעם על אופטוגנטיקה, אדוני," גמגם, לא מבין את השאלה. "זה מדע טראני שנאסר בסביבות שנת 2452, לא? עסק בשליטה מוחית באמצעות אור, אני חושב.". טיפש. "אני ארחיב קצת את הידע שלך בנושא," אמרתי. "ענף האופטוגנטיקה עסק באמת בשליטה מוחית באמצעות אור, אבל באופן קצת עמוק יותר. הוא השפיע על קבלת ההחלטות של אנשים. אני לא ארצה לך פה על זה, אבל מספיק לומר שהוא נאסר מסיבה טובה מאוד. אתה מבין, באופטוגנטיקה למדו לבצע הנדסה גנטית מהירה של המוח וגרמו לכך שהאזורים האחראים על קבלת החלטות ילמדו להגיב לתדרי אור מסוימים. אבל יום אחד מדען מוזר חשב על רעיון קטלני: 'מה יקרה אם ההנדסה הגנטית המהירה תתבצע לא רק בתאים האחראיים על שינוי ההתנהגות אלא על כל מערכת העצבים?' וכך הוא גילה אתאחד הנשקים הקטלניים ביותר אי פעם: היכולת להרוג באמצעות אור.". התחלתי להרחיק את המסכה מהפנים שלי. "א-אז אתה אומר ש-שיש לך- בעין?!" שאל בזעזוע. חייכתי את חיוכי המחריד. " בדיוק", אמרתי.
הדלת נסגרה מאחורי כשאחרונת הצרחות חדרה בעדה. התעלמתי ממנה והמשכתי ללכת. אני כבר רגיל. תהיתי בניתוק איך הם מרגישים כשהם עוברים את זה, את הקריסה המלאה של מערכת העצבים ברגעים ספורים. יהיה מעניין להרגיש את זה סוף סוף. המראה שיקפה אליי אדם חיוור, גבוה, מעוות ומצולק. הסרתי את המסכה בעדינות מעל פניי. כבר סידרתי את כל ענייני הצוואה שלי. כל הממון החוקי שלי ייתרם לכל מיני בתי יתומים ובתי חולים. כל הממון הלא חוקי יוחזר לבעליו. הקונסילום יהיה מרוצה מאוד, והתקשורת תעשה מכל העסק מטעמים.לי לא אכפת. גרמתי סבל למספיק אנשים.
המסכה ירדה.
זו הרגשה באמת מוזרה, קצר אמיתי ומוחלט והורג במערכת העצבים. אני מרגיש הכל בו זמנית. כעס, שמחה, עצב, כאב, ממש הכל. טעמים, תחושות, רגשות, כולם פועלים ברגע אחד ובהרמוניית סבל מושלמת. אני נופל אל הרצפה, צורח בייסורים. לשמחתי (וגם לכעסי, עצבי וכו') המסכה נופלת על פניי, כך שלא עוד אנשים ייפגעו. אבל אני יודע שבשבילי מאוחר מדי. הגוף שלי מתפתל, ואני מרגיש את עצמי נכבה, נעלם אל תוך האין. ככה זה למות.
למה אני עושה את זה?
למה?