חיים, מזל, מספר – פרק 2

פרק 2

"היי.. את מתכוונת להתעורר מתי שהוא?!" שמעתי קול אך עוד לא פתחתי את העיניים.
"תעזוב אותה היא שתתה מהמים של מגנוליה, אתה באמת כל כך לחוץ?" שמעתי קול נשי.
"היא ישנה כבר 18 שעות!!" הקול הראשון אמר כתגובה.
לא האמנתי שאני ישנה כל כך הרבה זמן.
"את לא חושבת שהיא צריכה כבר לקום?" הקול המשיך, "מגנוליה ישר עשתה לה את הטיפול ואם מגנוליה הייתה מחכה עוד שעה היא הייתה כבר מתה… נו אני מעיר אותה אין לי כוח או זמן בשבילה".
לפתע הרגשתי שמטלטלים את המיטה שעליה אני ישנה.
"או.קיי. – או.קיי." רציתי לצעוק את זה, אך קולי לא הקשיב לי. "רק תפסיק לטלטל את המיטה".
פתחתי את העיניים וניסיתי להתיישב על המיטה, אך כל הגוף כאב וצרב.
הרמתי את ראשי וראיתי שהנערה שדיברה קודם מרימה לי את המשענת, "אולי תמצא לך סבלנות" אמרתי בקול חלוש לנער שטלטל את המיטה.
הרמתי את מבטי אל הנער והוא נראה לי מוכר – היה לו שיער חום בהיר עד הגבות ועיניו היו אפורות – כחולות.
"אתה הנער שהיה בבית שלי, זה שקפץ ממדרגות החירום ורץ".
הנערה הסתכלה עליו בפרצוף מופתע "אני לא מאמינה שבסוף מגנוליה שלחה אותך", היא אמרה וקולה היה חזק יותר. לעומת הנער לנערה היה שיער בלונדיני עד המותניים ועיניה היו ירוקות.
"מה את מצפה, שאני אגיד לך?" הנער אמר והלך צעד אחד לאחור "את הייתי הורגת אותי ברגע שהייתי מספר לך ואז לא הייתי יכול ללכת לשום מקום".
הנערה הביטה בו והשיבה בפרצוף כועס "מה זה משנה אני יהרוג אותך עכשיו". הנערה התקדמה לכיוונו של הנער כשידיה מופנות קדימה.
הנער התחיל ללכת לאחור כשחיוך על פניו "לפחות חייתי עוד כמה שעות".
כנראה שהוא ממש עיצבן אותה, כי היא נתנה קפיצה מעל המיטה שעליה ישנתי והפילה את הנער על הרצפה, ידיה היו קרובות מאוד לצווארו של הנער.
האישה מהמשרד נכנסה לפתע, "מגנוליה אפשר עזרה פה?" שאל הנער בפרצוף מחייך.
"לך קוראים מגנוליה?" שאלתי אותה.
"כן לי קוראים מגנוליה." היא ענתה בתגובה והמשיכה "וליאן קומי מג'ייסון". קולה היה עדיין יותר משזכרתי.
"בסדר, בסדר, אבל תדע בפעם הבאה הלך עליך!" ליאן הזהירה וקמה מג'ייסון, והוא במקום להגיד תודה ולשתוק אמר "כן בטח, כמו תמיד" בקולו יכולתי לשמוע לגלוג.
"אני רצינית הפעם!" ליאן חזרה בהזהרה נוספת, ג'ייסון קם ואמר "מה שתגידי".
ואז בלי שום התראה ליאן סטרה לג'ייסון, ומהקול של הסטירה הבנתי שהיא חזקה והיא הולכת להשאיר לו סימן, ג'ייסון החזיק את הלחי, אך היה לי קשה לזהות כאב על פניו של ג'ייסון.
"טוב זה הזמן לאכול כבר שתיים וחצי, את רוצה להצטרף אלי?" מגנוליה שאלה אותי.
"איך את יודעת את שמי?!" שאלתי בהפתעה, "אני לא אמרתי לך אותו!".
מגנוליה פתחה את הדלת ושאלה "זה כן או לא?", "זה אני עוד מעט יבוא רק תגידי לי לאן" אמרתי לה בקול קצת חלוש, #אולי כי לא דיברתי ב – 18 שעות האחרונות#.
"על הדלת כתוב את המס' 10" מגנוליה אמרה, ואני הנהנתי לה בתשובה. מגנוליה, ליאן וג'ייסון יצאו מהחדר וסגרו אחריהם את הדלת.
"איך היא יודעת את השם שלי??" שאלתי את עצמי בקול.
קמתי בזהירות למרות שכל גופי כאב וצרב #מה היה במים שגרם לכזה דבר?!#.
לבשתי חלוק מוזר כמו כאלה של בית חולים, אך הוא היה לבן לגמרי בלי כתוביות או משהו כזה.
על שולחן הכתיבה ראיתי את הג'ינס הבהיר שלי, את החולצה הלבנה שלי ואת המגפיים האפורות שלי, וזה מוזר כי לא לבשתי אותם כשבאתי לכאן אבל זיהיתי אותם. "טוב אני אשאל את מגנוליה אחר כך" אמרתי לעצמי בלחש.
התלבשתי ואז הלכתי לחפש את חדר 10,
יצאתי מהחדר וראיתי את המסדרון שראיתי כשנכנסתי למקום הזה, על הדלת של החדר שאני ישנתי בו היה רשום 16, על החדר שמצד ימין שלי היה רשום 17 ועל החדר שמולי היה המס' 6.
הלכתי באמצע המסדרון, וכמעט בסוף המסדרון מצד ימין היה את חדר מספר 10.
הדלת הייתה קצת פתוחה, אז נתתי לה דחיפה קלה עם היד כמו שעשיתי במשרד הראשי וראיתי שולחן דיי ארוך עם מפה שחורה וכיסאות מסודרים באופן מושלם כמעט, ליד השולחן #שגם הם היו בצבע שחור#. חצי מהשולחן היה ריק מאנשים ומאוכל, בחלק הפנימי יותר התיישבו כולם – בקצה השולחן ישבו מגנוליה ומישהי שדיי דומה לה, היא נראתה כמו המורה שיילה. "היי אלי. זו אני, שיילה, אני מלמדת אותך" היא אמרה בקול רגוע, כאילו זה לא ביג דיל שהמורה שמלמדת אותי היא גם אחות תאומה של מישהי במשרד לבן שבמקרה גם גרמה להתעלפות שלי.
בצד אחד של השולחן ישב ג'ייסון ולידו היה עוד נער אבל לא ראיתי אותו מעולם. היה לו שיער שחור כפחם ועיניו היו חומות. ממולם ישבה ליאן ולידה כיסא ריק. "בואי אלי, שבי לידי" ליאן אמרה כשהיא טופחת על הכיסא.
התקדמתי לעבר הכיסא, התיישבתי עליו בזהירות. שיילה הסתכלה עליי ואמרה "אני רואה שראית את הבגדים שהבאנו לך". אני חשבתי לעצמי 'לא, לא ראיתי אני עירומה', אך עניתי לה משהו אחר "אלה הבגדים שלי מהבית שלי, אתם הלכתם להביא אותם?" הסתכלתי על ג'ייסון בכעס.
"מה? הפעם אני לא זה שהתפרץ לך לבית זו אלה היו מגנוליה וקמרון" הוא אמר והצביע על הנער שישב לידו ועל מגנוליה.
מגנוליה פתחה את פיה ואמרה "הבית שלך לא כל כך בטוחה עכשיו את לא רוצה להיחטף גם, נכון?", נכון שהיא שאלה אבל היא לא נתנה לי זמן לענות והמשיכה "אז אני וקמרון הלכנו לבית שלך והבאנו לך בגדים ונעלים. הם בקופסאות ליד הדלת".
הפנתי את מבטי אל דלת הכניסה לחדר וראיתי שני קופסאות, האחת גדולה והאחרת יותר קטנה.
"אם יש לך משהו שאת רוצה לקחת מהבית שלך" מגנוליה המשיכה "אז אחרי האוכל את יכולה ללכת עם ג'ייסון".
"אבל…" אמר ג'ייסון "בלי שום אבל, ג'ייסון. קמרון כבר עשה את תפקידו וליאן לא יכולה" מגנוליה אמרה והתחלנו לאכול.
ליאן הסתכלה על מגנוליה ואמרה "אני יכולה", "את לא יכולה" מגנוליה אמרה, "את ושיילה צריכות לעשות את מה שדיברנו עליו". ליאן הסתכלה על שילה ואמרה "נכון, סליחה אלי" והכניסה אורז לפיה. לא ממש הבנתי למה היא אומרת סליחה.
הסתכלתי על ג'ייסון אולי כדאי להבין למה ליאן מתכוונת וראיתי שהוא וקמרון עושים סוג של תחרות הקפצת זיתים לפה.
התעלמתי מזה ואספתי למזלג קצת אורז, קירבתי את המזלג ופי ואז…