פרנויה – פרק 11

נכנסתי אל הכיתה הריקה, אני תמיד מגיעה לפני כולם כי עומר הולך לעבודה ורק בשעה הזאת הוא יכול לקחת אותי.
התיישבתי במקומי בקצה הכיתה ליד החלון, תוקעת את האוזניות באוזניי ומפעילה על הווליום הכי חזק שיש, המוזיקה עוד שניה מאיימת לפוצץ לי את עור התוף, אבל זה לא אכפת לי, שיר הרוק הישן של הביטלס שמתנגן באוזניי פולט אותי מהמציאות שלי ושולח אותי למקום אחר ריק מרגשות , וריק ממחשבות, הדבר היחידי שרץ לי בתוך הראש זה פעימות המקצב החזק הבוקע מבעד לאוזניות הלבנות.
דלת הכיתה נפתחת, אחד אחרי השני נכנסים התלמידים מדברים, אני מנסה שלא להסתכל ,לתקוע את מבטי בפלאפון שלי אבל הקול שבירכתי מוחי איך שהוא מצליח לגבור על המוזיקה הרועמת באוזניי ולדבר אלי, לחלחל אלי.
הדבר היחידי שהוא אומר זה שכולם מביטים עלי, כולם מדברים עלי, שאני הנושא הכי חם בכיתה.
אני בכול זאת מריצה את מבטי, מעיפה מבט מסביב, זה ניראה כאילו כולם מסתכלים עלי במבטים חודרים אבל בעצם אף אחד לא מסתכל.
זה נשמע כאילו הם מדברים עלי והתלחששויות גוברות על המוזיקה החזקה ומשגעות אותי.
כאילו כולם רודפים אותי אבל אף אחד בעצם לא מתייחס אלי, זה רק הקול שבירכתי מוחי שמשגע אותי כול כך.
יד הנחה על הכתף שלי מעוררת אותי מהמוזיקה, מהקול שבראשי, מהפרנויה שמשתלטת עלי ואני חוזרת בשנייה אחת אל המציאות.
״יובל אפשר לשבת לידך?״ שאלה מישהי, עינייה גדולות וחומות חודרות אל תוך עיניי, חיוך קל התעקל סביב שפתייה, והיא הקרינה מעט רוך.
זיהיתי אותה, זאת אחד מהמקובלות של הכיתה ,לירון, היא תמיד במרכז העניניים כמו מלכת הכיתה.
הופתעתי בכלל שהיא פנתה אלי, הופתעתי שהיא בכלל מכירה את השם שלי, ובכלל שהיא רוצה לשבת לידי.
״כן ברור״ אני ממלמלת אליה ומורידה מעל הכיסא שלידי את התיק הורוד שלי ועליו סמל חברת נייק.
כיביתי את השירים שעדיין התנגנו באוזניות שלא באוזניי וזרקתי את הפלאפון אל התיק הורוד.
היא התיישבה לידי מניחה את תיק האדידס השחור לבן שלה לצידה על הרצפה ומסתובבת בגופה אלי במטרה לדבר.
״איך הבית ספר לבינתיים?״ שאלה בחיוך קל אוחזת בידה באייפון השחור שלה המעוטר מגן בצבע ורוד חלש.
״בסדר״ אני עונה בקצרה, לא מאריכה בתשובה שלי.
היא הנהנה, נראת אובדת ואין לה עוד משהו לשאול, אז לקחתי יוזמה, ״למה עברת מקדימה לאחורה?״ שאלתי אותה בסקרנות, זה עניין אותי למה היא באה לשבת לידי.
״רציתי להכיר אותך״ אמרה במשיכת כתפיים כאילו זה דבר טבעי כול כך, זה נשמע לי כמעט מגוחך, מי ירצה להכיר אותי עם כול העבר המסובך שלי, עם הדפיקות שיש בי.
הנהנתי בראשי שלא הבנתי מה יש לי עוד לענות לה, או לומר לה דבר מה.
״איך קוראים להורים שלך?״ היא שואלת אותי בסקרנות, זה נתן לי זעזוע כול כך חזק בלב, מרעיד לי את הנשמה.
״מרים וברוך, למעשה הם נפטרו לפני כמה חודשים״ אני פותחת את עצמי בפעם הראשונה מאז שהגעתי לתיכון הזה, בפעם הראשונה בפני אנשים, אפילו בפני עומר לא דיברתי עליהם.
״אני מצטערת… אני מבינה שאת לא רוצה לדבר על זה״ אמרה בכיווץ גבות קטן נראת מבינה איכשהו אבל העדפתי לא לחטט בדברים שלא שייכים לי.
״אז את אצל דודים שלך? אחים גדולים? סבתא?״ שאלה בכול זאת היא עדיין נראתה מסוקרנת, ושוב המכה הכתה בי בעוצמה, אין לי אף אחד במקום הזה, בעולם הזה.
״אין לי משפחה, ההורים שלי ואחיי הגדולים כולם מתו בתאונת דרכים״ מלמלתי לעברה, פתאום מתחרטת על כך שנפתחתי בפניה וסיפרתי לה עליהם.
״אז אצל מי את גרה?״ שאלה אותי מבולבלת, היא לא שמה לב למבט הכאוב שעל פניי, המשיכה לשאול שאלות כי זה ככול הנראה סקרן אותה לדעת.
החלפתי מהר את המבט שעל פניי למבט אטום וריק, ״אולי זה ישמע מוזר אבל… אצל החבר הכי טוב של אחי״ אמרתי לה במשיכת כתפיים קטנה והיא רק הנהנה כמבינה.
זה סקרן אותי לדעת למה היא נראת כול כך מבינה, באתי לפתוח את פי ולשאול אותה את השאלה שרצה במחשבותיי, ״אני מאומצת, אם את תוהה לעצמך״ אמרה לי בחצי חיוך, עונה על שאלתי עוד לפני שהספקתי לשאול.
״אה״ עניתי בהנהון ראש ובחיוך קל על פניי, היא באה לומר עוד משהו אבל דלת הכיתה נפתחה והמורה נכנסה פנימה גורמת לכול רעש התלמידים מלחדול להדהד בין קירות הכיתה הגדולה.
״אני רוצה לראות מחברות ספרות על השולחנות!״ קולה צורם באוזניי, אפילו ׳בבוקר טוב׳ פשוט היא לא פתחה את דברייה, העפתי מבט אחרון בלירון שגלגלה את עינייה החומות והוציאה את הספר והמחברת מתיק האדידס השחור לבן שלה.