"בואי ילדה קטנה…" – פרק 10

הוא התכופף אלי כי אני יושבת והוא עומד, ניגב את דמעתי עם אגודלו ואמר "אני שמח לראות אותך שוב, אני לא יודע איך הייתי חיי אם לא היית חוזרת"
הוא נכנס את המכונית ונסע לבית חולים.
פרק 10:
בנסיעה הוצאתי את ה-550 ₪ והאולר מהחזייה ואת האקדח מהטייץ ושאלתי את נתנאל "מה אני אמורה לעשות עם זה?"
הוא הסתכל בשוק על האקדח, חנה בצד ושאל אותי "מזה לעזאזל??"
אמרתי לו "שאלות אחרי הבית חולים, עכשיו מה אני אמורה לעשות עם זה? להיפתר מי זה?"
נתנאל "כן ודחוף, תכניסי את האקדח והאולר לתוך תא הכפפות ואני כבר אטפל בזה יותר מאוחר"
אני "אוקיי תודה"
ונתנאל המשיך לנסוע אל הבית חולים.
נכנסנו לבית חולים וביקשתי מהמזכירה "שלום אני רוצה לעשות בדיקה כללית שיבדקו איפה יש לי פצעים או שברים ושטפלו בזה"
המזכירה הסתכלה במחשב שלה שאלה אותי "איך קוראים לך?"
אני "שנאל ורוסו"
היא הקלידה כמה דברים ואמרה לי "תעלי לקומה 4 ותוך חצי שעה יכניסו אותך"
אמרתי לה "אוקיי תודה" משכתי לנתנאל ביד ועלינו לקומה 4.
ישבנו בלובי של הקומה ואחרי 40 דקות איזו רופאה שאלה "מי זאת שנאל ורוסו"
קמתי ואמרתי "אני"
היא אמרה בנחמדות "בואי תורך"
נכנסתי לחדר והיא אמרה לי "תורידי בבקשה את החולצה והטייץ כדי שנראה את החבלות"
הורדתי את החולצה והטייץ, היא בחנה את הפצעים והחבלות, לקחה צמר גפן, שפחה עליו איזה נוזל והתחילה לנקות לי את הדם מהרגליים.
אחרי שהיא ניקתה את הדם מכול גופי ושמה לי תחבושות על הפצעים היא אמרה לי "אני עכשיו אלחץ על כל מיני מקומות בגוף שלך ואם כואב לך תגידי לי אוקיי?"
אני "אוקיי"
היא לחצה לאורך רגלי השמאלית וחוץ מהמכות היבשות לא כאב לי, היא עשתה אתה אותו הדבר ברגל השנייה וזה היה אותו הדבר, היא סובבה את כף רגלי הימנית ולא כאב לי כל כך, היא עשה את אותו הדבר ברגל השמאלית וזה ממש כאב לי על כדי כך שיצאו לי דמעות של כאב, וצעקתי לה "די די תפסיקי!"
היא עצרה, נגעה בעדינות בקרסול של רגל שמאל, בחנה אותה ואמרה "זה נראה מרוסק"
היא העבירה את אגרופה לאורך עמוד השדרה שלי וכלום לא כאב לי שם, היא אמרה לי "תזיזי את הכתף השמאלית שלך"
הזזתי אותה בלי בעיה ואז היא אמרה לי "תעשי את אותו הדבר בכתף הימנית"
הזזתי קצת את הכתף הימנית והכאב החד השתלט עלי, למה זה חייב לכאוב כל כך?!
היא נגעה לי בעדינות בכתף הימנית, בחנה אותה ואמרה "זה נראה שפרקת את הכתף, תשכבי בבקשה"
שכבתי על הגב והיא התחילה ללחוץ לי על כל מיני מקומות בבטן, היא לחצה על נקודה מתחת לחזה שלי מצד שמאל שכאבה כמו ששום מקום בגוף כאבה לי, העפתי לה את היד בגסות והתקבלתי מכאבים.
היא הלכה אל הארון שהיה בפינת החדר, הוציאה משם חלוק של בית החולים ואמרה לי "תלבשי את זה, אני מכניסה אותך ברגע זה לצילום רנטגן של הרגל השמאלית, הכתף הימנית והצלע האחרונה מצד שמאל ואם זה יהיה הכרחי נעשה לך את הטיפול בזמן הרדמה"
הרופאה יצרה מהחדר, לבשתי את החלוק של בית החולים, ישבתי על המיטה וחיכיתי שהרופאה תחזור.
אחרי 10 דקות נכנסה הרופאה עם עוד שני רופאים שלבושים כמו מנתחים ונתנאל, הם גררו את המיטה שישבתי עליה אל מחוץ לחדר, עברנו במסדרון ונכנסנו לחדר אחר שנראה הרבה פחות ידידותי מהחדר מקודם, שמו לי על הפנים מסכה תוך כמה שניות נרדמתי..
התעוררתי, פתחתי את עיניי וראיתי שאני בחדר שכולו לבן, מהצד הימני של המיטה שלי יש מיטה שישנה בה ילדה שנראת בת 14 ומהצד השמאלי של המיטה שלי יש מיטה עם נער שנראה בגיל של נתנאל בערך משחק באייפון שלו, את האמת הוא נראה לי משש מוכר אבל אני לא זוכרת מאיפה.
הורדתי מעלי את השמיכה וראיתי שאני לבושה בג'ינס השחור הקצר שלי שיש לו ניטים כסופים בכיסים אני זוכרת איך התחננתי לנתנאל שהיתן לי לקנות אותו, לבשתי גופייה סגולה, יפה אמא זכרה שאני לא סובלת ללבוש את הבגדים של הבית חולים, היה לי המון תחבושות על כל הגוף, מסביב לבטן, על הכתף, על הגב התחתון הייתה לי מין תחבושת קטנה מרובעת, התבוננתי ברגליים שלי שהיו מחוסות במכות יבשות ועל הקרסול השמאלית שלי הייתה תחבושת ועלייה תחבושת אלסטית.
הסתכלתי על השעון שהיה על הקיר ממולי וראיתי שהשעה 12 וחצי, הסתכלתי דרך החלון וראיתי חושך אז הבנתי שזה 00:30, 12 וחצי בלילה.
התיישבתי על המיטה עם הרגליים מחוץ למיטה, נעמדתי וישר מעדתי על הרגל השמאלית ותפסתי במיטה כדי לא לפול על הרצפה, הנער עזב את האייפון שלו, קם מהמיטה שלו, עזר לי לעמוד מבלי לפול ושאל אותי "את בסדר?"
עניתי "כן תודה"
שמתי את ידי על כתפו ונעזרתי בו כדי ללכת מבלי להפעיל כמעט משקל על הרגל השמאלית והוא שאל אותי "לאן אנחנו הולכים?"
אני "לשום מקום אני רק רוצה לנסות ללכת קצת"
הוא "אוקיי תרגישי חופשי"
עניתי עם חיוך ציני "אני כבר עושה את זה"
אחרי 5 דקות שאנחנו הולכים בחדר הלוך וחזור שמתי לב שיש לי קביים ליד המיטה, לקחתי אותם והתחלתי ללכת איתם
הנער התיישב על המיטה שלי ואמר "פשיי את הולכת איתם לא רע"
התיישבתי לידו, שמתי את הקביים על הרצפה ואמרתי "דבר ראשון אי אפשר ללכת עם הדבר הזה כל מה שאני עושה זה לקפוץ על רגל אחת, דבר שני זה מכוער רצח אין מצב שאני מסתובבת עם זה"
הוא צחק ונשכב על המיטה שלי כשהידיים שלו משולבות מתחת לראשו, נשכבתי לידו, שמתי את ראשי על ידו ואמרתי "זה לא מצחיק אני מעדיפה לשבת בבית עד שהרגל הזאת תהיה נורמאלית ואני יוכל ללכת כמו בנאדם ולא להסתובב עם החרטא הזה"
הנער "שמעי לא נראה לי שיש לך כל כך בררה וזה לא נראה כל כך גרוע"
אני "אז כמו מה אני נראת?"
הנער "כמו ילדה פצועה"
אמרתי "חצוף, פצועה תקרה לדודה שלך" הוא צחק, נתתי לו מכה בבטן והוא הוציא אנקת כאב והתקפל קצת
התחלתי להילחץ, OMG שנאל מה עשית לו, אני "אתה בסדר? אני כל כך מצטערת לא התכוונתי להכאיב לך, אתה חיי? כואב לך? לקרוא לאחות?"
הוא אמר בחיוך קטן "תרגיעי אני בסדר מה נלחצת?"
נאנחתי בהקלה ואמרתי "הפחדתה אותי מטומטם"
הוא אמר בגאווה "אולי מטומטם אבל לפחות אני חתיך" טוב אני לא יכחיש הוא באמת חתיך יש לו ירוקות, שיער חום בתספורת מארינס, הוא ממש גבוה ויש לי שרירים.
אני "אתה עדיין מטומטם"
הוא "אז את חושבת שאני חתיך"
אני "אני לא אמרתי את זה"
הוא "אבל את כן חושבת על זה"
שמתי את הזרוע שלי על החזה שלו, נשענתי עליו ואמרתי "אתה הילד עם הכי הרבה אהבה עצמית שראיתי"
הוא אמר בחיוך "את עוד לא ראית כלום"