חלום בלהות

על מיטה קטנה, בקושי נראת, ישנה ילדה, קטנה ועדינה.
היא חולמת על דברים, שאולי רק בעתיד תבין, היא רואה דברים, שאיש מלבדה לא יכול לראות.
וידיה הקטנות, את הכל חוקרות, ועיניה הסקרניות, לפה ולשם משוטטות.
יום אחד היא החליטה לטפס על העץ הגדול, ההוא הגבוה שיש בשכונה.
כשהגיע לסוף, היא קפאה.
הפחד לא בא מהגובה,
ולא מהרוח שאיימה להפיל אותה.
לא מהשאלה איך תרד שוב חזרה,
לא,
הפחד בה מהמראה.
אש, אש הייתה בכל מקום. העצים והבניינים, הכל עלה באש.
היא ראתה אנשים שהיא הכירה, נשרפים, משתגעים בעוד האש מכלה אותם. היא ראתה את הבית שלה, שבו נמצאים הוריה, עולה בלהבות.
היא לא הבינה מה קורה, לא ידעה מה לעשות. היא נשארה שמה כמה דקות, מחכה לראות אולי האש תדעך, אך לא, הכל בער.
לחייה התחילו להירטב והיא שמה לב שהיא בוכה. בוכה דמעות שורפות. הילדה הקטנה חיבקה את הענף שהיה לידה, זועקת בכל קולה אל אמה ואביה.
ולפתע…

גשם.

בין רגע החל לרדת גשם, כאילו נפתחו השמיים למשמע בכייה. הקור הנלווה חדר את בגדיה הקיציים והקפיא אותה, אך היא דווקא הרגישה כאילו גופה מפשיר, מפשיר מקיפאון השרפה.
כעבור כמה דקות היא ירדה בהיסוס, כל גופה מעקצץ מכאב שריטות וחתכים שנגרמו לה עקב הטיפוס/ירידה.
בזהירות היא מתחילה לצעוד, עוברת בין המקומות המוכרים שעכשיו כבר לא נמצאים. היא מגיעה לביתה (האו למה שהיא הניחה שהיה ביתה פעם).
רגליה קורסות תחתיה כשהיא רואה את הוריה שישבו בספה. גופם היה שחור, שלא לדבר על נברשת המנורה שהייתה תקועה עליהם. היא בטח קרסה מהלחץ והתנפצה.
הילדה הקטנה, שלא יכלה להישאר שם, רצה. ברחה מביתה ומהשכונה, מהמקום בו היא גרה…
אבל לאן תלך? מחוץ לעיר יש רק מדבר ושדה.
היא לא נתנה לזה להסיח את דעתה. היא רק ברחה משם, רצה מבלתי להביט אחורה, רצה כל עוד יש לה כוח.
היא לא הסתובבה כדי לראות אם יש ניצולים, היא לא לקחה איתה דבר. היא תאלץ לשרוד לבד, בטבע.

'ילדה, ילדה את שומעת? כדאי לך לבוא איתי. כנסי אל תוך העולם שלי, יהיה לך כיף פה…
… כי אם לא, יקרו דברים רעים, נוראיים… את לא תראי יותר את הורייך… השרפה תישאר חקוקה בזיכרונך, מלטפת אותך ולוחשת. את לעד תשמעי אותה, את רעש הלהבות מכלות את הכל…
הו ילדה, כמה שגויה החלטתך… אבל, אם זו בחירתך, לא להאמין לי, להישאר את כולם לגורלם המר,
אז בסדר גמור…
לכי לעץ הגבוה ילדה, מחכה לך הפתעה שמה…'