Just Can't Let Her Go – פרק 10

נקודת מבטו של נייל:
שבוע עבר מאז שפגשתי את לוסי שוב.
שבוע שעבר יחסית בסדר.
אם מתעלמים כמובן מין הריחוק של שירה ולואי, המתח ששורר בין ליאם לאביה וזה שהארי משום מה נדבק אל תהל, אז כן, הכל בסדר.
אני ולוסי כל השבוע היינו ביחד, לקחתי אותה אל ההופעות שלנו ברחבי ארץ ישראל שהייתה נורא קטנה, ישנו ביחד כמו שהיינו עושים כשהיינו קטנים ודיברנו בלי סוף.
לא הזכרתי אפילו לא פעם אחת את מה שקרה באותו ערב, לא רציתי לזכור זאת.
רציתי פשוט למחוק את המאורע הזה מהראש שלה, ושלי.
את האמת? שאני מרגיש נורא מוזר לידה, אני מסמיק לפעמים, יותר מהרגיל, אני בוהה בה שהיא ישנה או סתם עושה משהו, אני מרגיש טוב לידה, חיי.
אני לא יודע מהי ההרגשה הזו אבל היא עושה לי טוב.
לוסי עושה לי טוב.
הרבה זמן שכבר די קשה לי עם השגרה החונקת של הצלמים, של המעריצות – שאני מאד אוהב, אבל קשה לי עם זה שהן לא נותנות לי רגע של שקט- עם השינה המועטת, עם חוסר זמן לעצמי, המעברים האלה מארץ לארץ, זה קשה, אך לוסי נותנת לי מעט, שקט.
לוסי נותנת לי הרגשה של בית ואף יותר מזה, היא נותנת לי איזון, אך בכל זאת אני מוצא את עצמי משתגע מרוב אנרגיה שאני מרגיש לידה, למה?
אני לא יודע.
האמת?
אני פוחד לדעת.
"נייל" לוסי צועקת. אופס.. שוב בהיתי בה….
"למה את צועקת? את רוצה לעשות אותי חירש? אם כן לא תצליחי, יש לי שמיעה טובה מאד" אני אומר והיא מגלגלת עיניים בחיוך. איזה חיוך.
"ואיך אתה יודע את זה?" היא זורמת עם הנושא העלוב שהתחלתי. החיוך שלי מתרחב.
"את אמורה להבין לבד,הרי היית בכל הופעה שלי בארץ" טוב, זה קצת עלוב, אבל זה נכון. אני מתהלך למטבחון הקטן שיש בחדרי בבית המלון, אממ.. אני צריך לקנות עוד אוכל, המקרר חצי ריק.
"לוסי את באה איתי לקניות?" אני צועק לה מהמטבח.
"אבל אתמול קנינו אוכל, איך כבר נגמר?" היא צועקת ואני שומע את צעדיה מתקדמים לכיווני.
"נייל!!" היא צועקת בהפתעה כאשר היא רואה את המקרר החצי ריק.
אני מחזיר לה הבעה של 'כן?'.
היא פותחת את פיה לדבר אך נקטעת על ידי דפיקות הדלת.
אני פותח את הדלת והבעה מבולבלת עולה על פניי כשאני רואה את כולם עם מזוודות ארוזות מאחוריהם.
מה קורה כאן?