עיר מעופת פרק 58

"בסדר. בסדר. לא..אין בעיה..הכל יהיה בסדר..בסדר..אה אה.. אממ..לא. אתה צודק. בטח. לא. אין בעיה. להתראות." אימי מנתקת את הטלפון ואני מרים את ראשי.
"אז..?"
אימי משלבת את ידה וזוקרת את סנטרה.
"הוא רוצה לפגוש אותך."
"מה?!"
"טוב. זאת הבת שלו. יש לו-אחרי הכל-את הזכות לעשות זאת."
"אבל..מה הוא רוצה ממני?"
"שאלה טובה..בוא נחשוב ביחד..בפעם הקודמת שג'ילי ישנה פה זה היה בגלל שהיא השתכרה בצורה די מסוכנת יחסית לילה בגילה. ובפעם השנייה זה בגלל שהעורף של כמעט התנתק מהראש. אתה צריך עוד סיבות למה הוא רוצה לפגוש אותך?"
"אממ…לא."
"יופי." היא אמרה. "אז לפני שג'ילי תתעורר. לך אל אבא שלה תדבר איתו ותחזור."
אני טוב בהרבה דברים. לתת אגרוף. להכות. להטיל סכינים. אבל לפגוש את המשפחה של ג'ילי?! תאמינו לי. קמילה והאחיות שלה הספיקו לי. אני נושם עמוק. תיראה קור רוח. לחשתי לעצמי. תתנהג כאילו זה לא איכפת לך.
"איפה הוא נמצאת עכשיו?"
"מי? אבא של ג'ילי?"
אני מגלגל עיניים ומהנהן.
"הוא בבית שלו."
"את מתכוונת.. בבית של ג'ילי?"
אימי מרימה גבה ומשלבת ידיים.שוב.
"בסדר בסדר!" אני קורא ומתרומם באיטיות מהספא. "הנה אני הולך לפגוש אותו!"

ניסיתי להיות רגוע. ניסיתי לנשום עמוק. לא ממש הלך לי. הפגישה עם האבא של ג'ילי הרתיעה אותי יותר ויותר. יכולתי להרגיש את הדם ואת הזיעה ניגרים במורד זרועותיי, עורפי וראשי. ממה אני כל כך מפחד? מאבא של ג'ילי? מאדם שאני יכול בקלות לנצח? לפגוע? לא הייתה לי תשובה לזה. כל מה שידעתי זה שאני לחוץ.
הידיעה שאין לי אפשרות לברוח מזה גם הרתיעה אותי. העובדה שאני נושע במו ידי לכיוון הבית של ג'ילי לכיוון האבא של ג'ילי.הרגשתי כאילו אני הורג את עצמי במו ידיי. כאילו אני לוקח חבל ארוך וקשה וכורך אותו במו ידי על צווארי.
מעולם לא נלחצתי כך ממשהו. או לפחות ממישהו.
אפילו טיילה וחלג-גס לא הלחיצו אותי כל כך. או אפילו המנהל. כל אלו היו אנשים ששידרו חוזק אך לא נראו חזקים במיוחד. אפילו מאבא שלי לא פחדתי כל כך! אז למה מאבא של ג'ילי אני רועד מפחד? מה הוא כבר יעשה לי? יכה אותי? ישלח אותי לפניה עם מוצץ ושלט: 'הייתי ילד רע' ?!
לא. הוא לא ישלח אותי לפניה. לא. הוא לא יכה אותי. הוא ייקח ממני את ג'ילי. הוא יכול ירחיק אותה ממני. אחרי הכול. פגעתי בה אינספור פעמים.
אני מנסה לנשום עמוק. לא מצליח לי. אני מנסה להדחיק את הפחד. מנסה בכל כוחי. אך נכשל.
המכונית נעצרת בחריקה אווירית. אני מחנה אותה על יד המדרכה ומרים את ראשי. סוקר את הבית הצהוב. המוכר כל כך ועם זאת-השונה כל כך.
אני נושם עמוק. אתה חזק יותר מזה. לחשתי. רק תדבר איתו ותצא. הוא לא יכול לפגוע בך. לא. הוא לא יכול לפגוע בך.
אני פותח את הדלת ויוצא.
אני נועל את המכונית וצועד לכיוון הבית.
רק שהשיחה הזאת תתנהל טוב. אני מתפלל. בבקשה שלא יהיו בעיות!
אני צועד עוד צעד ועד צעד. הדלת ניראת קרובה מתמיד ואם זאת-מרחיקה לכת.
מוזר. חשבתי שאני יותר חזק מזה. יותר חזר מהרגשות. אחרי הכול… נולדתי בעיר התחתונה. לא?
ובמחשבה זאת, אני דופק בדלת ומישיר מבט.
אני מסוגל לזה. אני חזק יותר מזה.
אחרי הכל..אני טיילור גו, לא?