כשאני נשבר

רגיל לחלוטין,
ללא מטרה,
מסתובב כאן,
איבוד תקווה.
כשהחיוך מתמוסס,
במים החמים,
כשהדמעה זולגת,
על אפי נשרים.
כשהכרית רטובה,
והלילות ארוכים,
כשחסרה השינה,
ונגמרות המילים.
כשאין דרך לתאר,
את הכאב שמרגישים,
כשהחתכים המצלקים,
הם הדרך היחידה,
והתקווה לא חוזרת,
ואין אהבה.
מה אעשה?
ברגעים שכאלה?
הם קורים כל הזמן.
האם רק לסבול,
אני יכול?