לא כל הנוצץ זהב – פרק 97

שלפתי את החרב שלי, עומד מול הגורגונות.
"אז מה, אתן לא מאבנות כמו האחות שלכן?" התגרתי בהן.
"לא!" מחתה אאוריאלה. "תמיד מדוזה מקבלת את כל תשומת הלב."
"מה, היא הכי מכוערת או משהו כזה?" שאלתי.
"למען האמת, כן!" קראה אאוריאלה.
"לא יפה ב-כלל," אישרה סתנו.
"אתן רציניות?" שאלתי.
לרגע שכחתי מהתקיפה, והכל תודות להפרעת הקשב שלי.
לילי לא תקפה מכיוון שהייתה עייפה, אבל אריק עמד לערוף לאחת מהן את הראש.
"אריק, לא," אמרתי.
"מה?" הוא שאל והביט בי במבט מבולבל.
"חכה," אמרתי.
העפתי מבט לעבר אאוריאלה וסתנו.
"אז אמא ואבא שלכם קיפחו אתכן כשהייתן קטנות?" שאלתי.
"אמא קטו תמיד אהבה את מדוזה יותר!" מחתה סתנו.
"קטו?" שאלתי.
"אלת מפלצות הים," אמרה אאוריאלה. "אמא שלנו."
"והיא אהבה רק את מדוזה כי היא המפלצת הכי מפחידה?" שאלתי.
"היא לא הכי מפחידה!" קראה סתנו, והדגישה את המילה לא.
"ברור שלא," אמרתי. "אתן הרבה יותר מפחידות ממנה, זה בטוח."
"מארק…" התחיל אריק.
"שתוק," מלמלתי לו.
"אבל…" הוא אמר.
"סמוך עלי," אמרתי לו בסלובקית כדי שהן לא יבינו. "אני חושב שיש לי תוכנית."
"מה אמרת לו?" שאלה אאוריאלה בחשדנות.
"אההה… זה בגלל שאני לא כל כך טוב באנגלית אנחנו מעדיפים לדבר בינינו בסלובקית, והוא רק שאל לגבי הדברים שאמרתן," תירצתי.
"אה," אמרה אאוריאלה. "זה בסדר אם כך."
"כן," אישרתי. "אז רגע, שאני אבין, איך קטו העזה לומר שאתן פחות מפחידת ממדוזה? רק בגלל שהיא מאבנת אנשים?"
"היא הייתה פעם יפה יותר מאיתנו, עד שהיא הייתה חייבת לזרום עם פוסידון…"
"לזרום עם פוסידון," צחקקה סתנו. "לזרום כמו מים… אל הים…"
"שתקי, מטומטמת," קראה אאוריאלה.
"אז רגע… אני חושב שאני יודע," אמרתי. "היא הייתה יפה, פוסידון והיא היו במקדש אתנה, עשו דברים שובביים, אתנה הפכה אותה למפלצת, אתכן היא הפכה גם?"
"וכפוית הטובה הזאת, אפילו לא הודתה לנו! בלעדינו היא לא הייתה עם פוסידון!" מחתה אאוריאלה.
"אפילו תודה היא לא אמרה לכן?" שאלתי.
"שום דבר!" קראה סתנו.
"היא באמת אחות מגעילה," אמרתי.
"בהחלט," אישרה אאוריאלה.
"אז רגע… אתן באתן הנה כדי לתקוף אותנו?" שאלתי.
"למען האמת, אנחנו אמורות להביא אותך אל הבוס הגדול," אמרה סתנו.
"שקט, מטומטמת, הוא לא אמור לדעת!" קראה אאוריאלה.
"לא, רגע," אמרתי. "הבוס הגדול?"
"כן," ענתה סתנו.
אאוריאלה בשלב הזה תפסה את סתנו ואטמה את הפה שלה עם היד שלה.
"למה אתן עובדות בשביל הבוס? הוא בוודאי גם כן לא מעריך אתכן," אמרתי.
זה עצר את התנועות של אאוריאלה בניסיון להשתיק את אחותה.
"בטח גם הוא מנסה לשלוט בכן כמו שמדוזה שולטת בכן," אמרתי.
"מה?"
"כן," אמרתי. "ובטח גם הבוס שלכן חושב שמדוזה יותר טובה מכן."
"למען האמת הוא כן! הוא כן!" קראה אאוריאלה.
"ואתן תמשיכו לעבוד אצל בוס שלא נותן לכן זכויות?" שאלתי.
"לא!" הכריזה סתנו.
"אני לא הייתי עובד אצלו," אישרתי. "אז מה דעתכן?"
"דעתנו בנוגע למה?"
"מרד," אמרתי בפשטות.
"זה יהיה טיפשי," אמרה אאוריאלה. "הוא חזק מידי."
"אז אולי תהיו מרגלות כפולות," הצעתי. "אתן תרגלו אחרי המשימות שלהם ואז תסקלו אותן."
"לסקל אותן?" שאלה אאוריאלה בחשדנות.
"כן," אישרתי. "אתן יכולות להפוך לכוכבות."
"כוכבות?"
"כן," אמרתי. "אתן מבינות, אם ננצח, מה שסביר להניח שיקרה, אחרי הכל אנחנו חזקים, בטח שאם תצטרפו אלינו."
בשלב הזה שקלתי כל מילה ומילה שלי. ידעתי שאני צריך להפעיל את כל היכולות שלי בשביל לגרום לכך שהן יקנו את התוכנית שלי ואולי גם יסכימו לה. מי יודע, אולי עוד נוכל באמת להצליח.
"כן, כן, מה הלאה?" שאלה אאוריאלה.
"טוב, אז אתן תהיו מפורסמות בתור המרגלות הכפולות הכי טובות בכל הזמנים!" שלהבתי אותן. "תהיו מפורסמות! תכתבו בספרי ההיסטוריה של האולימפוס! אולי אפילו האלים יחזירו אתכן ליפות בחזרה, ואולי אפילו יותר ממדוזה כך שאתן תהיו יותר טובות ממנה."
"תמשיך לדבר, רוכב, זה נשמע טוב," אמרה אאוריאלה.
בשלב הזה ידעתי שהצלחתי לשכנע אותן, והמחשבות שלי נדדו מיד לאפרודיטה בחזרה. היא אמרה כמה דברים, אבל בין היתר אמרה לי שאני לא מכוער, אלא להיפך. לומר שיש לי עוד תקווה, ושאני עוד חי, וזה מספיק. בהתחלה לא הבנתי למה היא התכוונה, אבל עכשיו הבנתי: הבנתי פתאום שכל עוד אני חי, זהו ניצחון על המוות, ניצחון על מי שמנסים לפגוע בנו על כך שהם לא הצליחו. פתאום הבנתי שיש לי עוד תקווה לנצח – הגורגונות בקרוב יצטרפו אלינו, ומי יודע מי יבוא אחריהן, ופתאום הבנתי שהחיצוניות המזעזעת שלי לא מזעזעת כמו של גורגונה, והיא לא משפיעה, כי כמו הגורגונות, כל דבר, כל יצור חי הוא יפה מבפנים.
נדדתי בחזרה אחורה במחשבות אל עבר אוט. הוא אמר לי פעם שיש לי כריזמה, ואני לא האמנתי לו. קלטתי פתאום שהוא צדק. הדברים התחברו לי, כמו פאזל, בתוך הראש, והבנתי שיש לי סיכוי. שאני עוד חי. שאני עוד נושם.
"כן," אמרתי. "זאת ההזדמנות שלכן."
"זה נשמע מעולה!" קראה סתנו, ושלחה יד כדי ללחוץ אותה.
"אהה… מארק…" אמר אריק.
"בשמחה!" קראתי, ולחצתי לסתנו את היד.
"גם אני בעסק," אמרה אאוריאלה.
"כמה שיותר יותר טוב," אמרתי, ולחצתי גם לה את היד.
"אז בכל פעם שאנחנו נגלה משהו נזהיר אתכם מראש, בסדר?" אמרה אאוריאלה.
"מושלם," אמרתי. "ותנסו לסקל את הכל בעצמכן."
"נפלא!" קראה סתנו.
"בדרך הזאת, התהילה הזאת תהיה שייכת גם לכן," אמרתי.
"ואני לא אוותר על זה," אמרה אאוריאלה. "בואי אחות," היא אמרה והסתובבה לאחותה. "יש לנו עבודה לעשות."