שוב הסרטן מנצח- פרקים 7+8+9

הבטחתי פרק משולש(:

===========================================================

"אני מראה את זה לכל חברה שלי" הוא אמר, "כלומר ידידה" הוא תיקן את עצמו והסמיק.
הסמקתי גם, "אז חסכנו את הביקור של מחר?" שאלתי בחיוך.
"אלא אם תרצי להיפגש גם מחר" הוא ענה וחייך בחזרה.
"אוקיי" עניתי. 'איזה חמוד' חשבתי לעצמי.
"יאלה בואי" הוא אמר והתחיל ללכת לכיוון בניין מסוים.
הלכתי אחריו עם ראש מורכן,שקועה במחשבות על אביחי-אבא שלי.
"מאי?" גיל קטע את המחשבות שלי.
"כן?" הרמתי את ראשי אליו.
"הגענו" הוא חייך. "הבניין הזה" הוא הצביע לבניין שהיה במרחק מטר מאיתנו.
הלכנו מספר צעדים והגענו לכניסה של בניין גדול.
עלינו במעלית לקומה 5 וגיל הלך לדלת מספר 42.
הוא הוציא מפתח מכיס מכנסיו וסובב אותו בחור המנעול, הדלת נפתחה.
נכנסתי לביתו , הוא הוליך אותי אל המטבח.
"שלום" חייכה אלי אישה שבישלה שם. "אני אמא של גיל" היא התקרבה אלי ולחצה את ידי בחום.
"אמא, מה את עושה פה?" גיל שאל. "חשבתי את בעבודה" הוא הוסיף.
"השתחררתי היום מוקדם, אז יצאתי מהעבודה ובאתי לפה לטפל בניר, למה השארת אותו לבד?" היא שאלה את גיל.
"אני מצטער, הייתי חייב אוויר צח, אבל לא נורא- השארתי אותו עם חבילת טושים ונייר" הוא ענה.

~נקודת המבט של אמא של גיל~

"אני מצטער, הייתי חייב אוויר צח, אבל לא נורא- השארתי אותו עם חבילת טושים ונייר" הוא ענה.
הסתכלתי טוב על הבת שעמדה ליידו,זו הייתה בת מאוד יפה, והיא נראתה מאוד עדינה.
"שכחתי להציג את עצמי, אני מאי" היא חייכה בנעימות כששמה לב שאני בוהה בה.
'סוף סוף גיל מביא מישהו לבית שלו חוץ מלירון' חשבתי לעצמי.
"תרצי לשתות? לאכול?" שאלתי בהתרגשות.
"לא,תודה" היא ענתה בנימוס.
"אמא אנחנו בחדר שלי" גיל שלח אלי מבט שאמר הכל, לא שמתי לב כמה הבכתי אותו.
"אם תצטרכו משהו תגידו לי" עניתי לו.

~חזרה לנקודת המבט של מאי~

"אם תצטרכו משהו תגידו לי" אמא של גיל אמרה.
גיל הלך לחדרו ואני אחריו.
נכנסתי לחדרו ובחנתי אותו מסתכלת על כל פרט ופרט.
היו שם פוסטרים של שחקני כדורסל, אנשים במכוניות מירוץ, היה לו מדף גביעים, ועוד הרבה דברים שקשורים בספורט, התרשמתי מאוד.
"אז אתה חובב ספורט?" שאלתי בחיוך.
"אני מת על ספורט" הוא ענה. "חוץ מכדורגל" הוא אמר.
"ממתי בנים לא אוהבים כדורגל?" שאלתי.
"לדעתי כל הפנדלים והגולים זה דבר דפוק, ובכל משחק אנשים מפילים אנשים ותמיד מישהו נפצע" הוא ענה. "כדורסל זה יותר כיף" הוא הוסיף.
"צודק" עניתי בחיוך, אבל אז נזכרתי בגיל, הוא היה אוהד את מסי ואת כל שחקני הכדורגל, הוא היה מנסה לחקות אותם בכל התנועות שלהם, הוא היה צופה בכל המשחקים שלהם ותמיד צחקתי עליו שהוא מוצא משהו בכדורגל.. נאנחתי.
"הכל בסדר?" הוא שאל והתקרב אלי, היינו ממש צמודים אחד לשני.
נשמתי את הבושם שלו, היה לו ריח טוב. השפתיים שלו התקרבו לשלי..
השפלתי את מבטי במהירות, הוא התרחק.
"אני מצטער,עשיתי משהו לא בסדר?" הוא שאל במבוכה.
"זה פשוט.. שחבר שלי נפטר לפני כמה ימים מסרטן כמו שסיפרתי לך וללירון, וקראו לו גם גיל, והזכרת לי אותו" עניתי בהתנצלות.
"אני משתתף בצערך" הוא חייך חיוך עצוב ואמיתי. "מותר לי לפחות לחבק אותך?" הוא שאל.
הנהנתי והוא התקרב אלי, חיבק אותי חיבוק גדול.
אמו נכנסה לחדר, הוא מהר השתחרר ממני.
"אמאא" הוא חייך במבוכה.
"סליחה שאני מפריעה" היא התנצלה. "רק באתי לקחת כביסה לבנה" היא אמרה.
גיל הלך כמה צעדים והרים סל גדול של כביסה "קחי" הוא מסר לה אותו.
"תודה" היא ענתה ויצאה בזריזות מהחדר, סוגרת את הדלת.
"אני מצטער" הוא חייך אלי, חושף את שינו הלבנות והישרות.
הוא הביט בי, ואני הבטתי בו, מבטנו הצטלבו, זה הזכיר לי אותי ואת ליאור, אז בסמטה החשוכה, ביום שגיל נפטר.. כמה זמן לא דיברתי עם ליאור.
הוא דואג לי,שואל לשלומי תמיד, עוזר לי ומקשיב לי ואני בתמורה הזנחתי אותו כמה ימים.
"אה גיל, אני יכולה להתקשר שנייה לידיד טוב שלי? לא נעים לי ממנו בגלל שלא דיברתי איתו כבר כמה ימים" אמרתי לגיל.
"בטח" הוא חייך חיוך רחב. "תקראי לי כשתסיימי" הוא ענה ויצא מהחדר.
חייגתי למספר של ליאור, היה תפוס. אחרי דקה הוא חזר אלי.
"הלו? ליאור?" שאלתי והתיישבתי על מיטתו של גיל.
"מאיי נסיכה שלי" הוא ענה מבעד לקו.
"הוד מלכותך,ליאור נסיך שלי" חייכתי לעצמי, היה לנו קטע כזה תמיד- לקרוא אחד לשני נסיך ונסיכה, גם כשהייתי עם גיל.
זה התחיל כשהיינו בכתה ב' , אני וליאור היינו חברים טובים מאז ומתמיד.
טיילנו לנו בגן והתגלשנו על המגלשות, השתוללנו ורדפנו אחד אחרי השני.
המצאנו לנו סיפור דמיוני משלנו, על נסיך ונסיכה.
"הוד מלכותה הנסיכה מאי" נזכרתי בקול של ליאור כילד.
ואני עניתי לו. "הוד מלכותך, הנסיך ליאור" וצחקתי.
וככה המצאנו לנו כל מיני אגדות, ועד היום הסיפור הזה חרוט אצלנו בלב.

~נקודת המבט של גיל~

"הוד מלכותך, ליאור נסיך שלי" שמעתי את מאי אומרת.
אני יודע שזה לא יפה לצוטט, אבל בכל מקרה נשענתי על דלת חדרי מנסה להקשיב לשיחה.
'למאי יש חבר?' תהיתי לעצמי. 'היא אמרה לי שחבר שלה נפטר מסרטן' ניסיתי לגלות מה הולך כאן.
טוב, אם היא קוראת לו נסיך זה אומר שהיא חברה שלו? כלומר, היא אמרה שהוא ידיד טוב שלה..
'טוב' התאפסתי על עצמי. 'אני רק שלשום הכרתי אותה, ואני כבר מצוטט לה לשיחות? איזה מגעיל אני' חשבתי לעצמי והתרחקתי מהדלת, הלכתי לכיוון המטבח.
"איפה מאי?" אמי שאלה אותי.
"אמא, אל תהיי כזאת נודניקית, אז הבאתי בת הביתה ביג דיל, היא בחדר שלי מדברת בטלפון" עיקמתי פרצוף.
"בסדר,סליחה" היא חייכה אלי, ואני התקרבתי אליה וחיבקתי אותה.
זה תמיד היה ככה, לא יכולתי בחיים לכעוס על אמא שלי ליותר מכמה דקות, הקשר שלנו היה הדוק מידי ולא היו לנו שום מריבות, השתחררתי מהחיבוק שלנו.
"סולח" צחקתי. "מתי אבא חוזר מחו"ל?" שאלתי אותה.
אני ואבא שלי היינו צופים במשחקי כדורסל ביחד תמיד, והוא היה בשליחות בחו"ל ,הותיר אותי, את אמא שלי ואת האח הקטן שלי לבד בבית.
האח הקטן שלי בן ה5, ניר החמוד הזה, התמים.
"עוד חודשיים" היא ענתה, הסתכלתי בעיניה, וראיתי שהיא עצובה.
אמא ואבא שלי היו זוג מדהים, תמיד דאגו אחד לשני ולא רבו אף פעם.
"בסוף החופש הגדול?" שאלתי שנית.
"כן" היא הנהנה. "זה יעבור מהר אל תדאג" היא ניחמה אותי, אבל לא אני הייתי צריך את הניחום הזה, להפך- היא הייתה צריכה אותו, התקרבתי וחיבקתי אותה שנית, הפעם חיבוק ארוך.

~חזרה לנקודת המבט של מאי~

"אז מה קורה?" ליאור קטע אותי מזכרונות הילדות.
"אני בסדר, סליחה שלא התקשרתי" התנצלתי. "ואיך אצלך?" הוספתי.
"אני מעולה, וזה בסדר, אני זה שהייתי קצת עסוק ולא התקשרתי לשאול לשלומך" הוא ענה.
"ליאור, תפסיק תמיד לקחת את האשמה, זה אני הזנחתי אותך" עניתי לו.
"אני אותך" הוא ענה.
"אני לא אתחיל להתווכח, אתה תמיד מנצח" צחקתי.
"אני יודע" הוא צחק גם.
"אז מה חדש?" שאלתי.
"ממ.. יש לי חברה" הוא ענה.
"יאיאיאיאי שמחה בשבילך" עניתי לו.
"תודה" הוא ענה ושמעתי שמחה בקולו.
"פרטיםם" צעקתי בטלפון, גיל פתח את הדלת.
"הכל בסדר?" הוא שאל, כנראה בגלל שצעקתי.
"כן, כן, סליחה אני כבר מסיימת" עניתי לו.
"אוקיי" הוא חייך ויצא שוב מהחדר.
"מי זה היה?" ליאור שאל.
"ידיד שלי , הכרתי אותו לפני יומיים ואני אצלו עכשיו, קוראים לו גיל" עניתי לו.

~נקודת המבט של ליאור~

"ידיד שלי, הכרתי אותו לפני יומיים ואני אצלו עכשיו, קוראים לו גיל" מאי ענתה לי.
אני לא יודע למה, אבל זה צבט לי בלב.
מאי יודעת שאני אוהב אותה, מאז מה שקרה בסמטה החשוכה.
אבל מאז לא דיברנו על זה, כאילו זה לא קרה.
'למה אני עצוב בגלל שהיא אצלו?' שאלתי את עצמי.
'הוא רק ידיד שלה, הם לא התנשקו והם לא חברים, היא הכירה אותו רק לפני יומיים' אמרתי לעצמי.
"אה.." הטון שלי השתנה, והפך לקצת כועס.

~חזרה לנקודת המבט של מאי~

"אה.." ליאור ענה לי, והטון שלו השתנה.
"הכל בסדר?" שאלתי.
"כן הכל מעולה" שמעתי אותו אומר, אבל הייתה לי תחושה שהוא עדיין אוהב אותי.
"ליאור.. אני וגיל לא חברים אל תדאג, אתה הידיד הכי טוב שלי אתה יודע את זה" אמרתי.

~נקודת המבט של ליאור~

"ליאור, אני וגיל לא חברים אל תדאג, אתה הידיד הכי טוב שלי אתה יודע את זה" היא אמרה, כאילו קראה את מחשבותי.
"אני יודע" עניתי לה.
אבל לא רציתי להיות רק ידיד, רציתי יותר מזה, רציתי את מאי לעצמי.
היא הייתה כל כך יפה, עדינה, מתוקה ומתחשבת, מה הייתי עושה בשביל שתהיה שלי..
"אז מה בנוגע לחברה שלך?" היא שאלה.
"אה קוראים לה דניאל" אמרתי. "הכרנו בפיצריה, היא עובדת שם, היא בת 16 וחצי והיא מגדלת את האחים שלה לבד בגלל שאמא שלה מתה ואבא שלה מנסה לפרנס אותם כמה שיותר מחו"ל , הוא שולח להם כסף כל חודש" אמרתי לה.
"וואו, סיפור מסובך. כמה אחים יש לה?" היא שאלה.
"יש לה עוד 2 אחים, הם תאומים בני 11" עניתי.
"אכפת לך לתאר לי אותה?" היא שאלה שנית.
"היא בלונדינית עם עיניים כחולות, יש לה גוף חטוב ורזה" עניתי לה בחזרה.
"היא נשמעת מאוד יפה" היא אמרה, ושמעתי שמץ של קנאה בקולה.

~חזרה לנקודת המבט של מאי~

"היא נשמעת מאוד יפה" אמרתי לו, והייתה טיפת קנאה בקולי.
אני גם אהבתי את ליאור, אבל ליאור היה החבר הכי טוב של גיל, ולמרות שגיל מת, לא יכולתי להיות חברה של ליאור, כאילו הבטחתי לגיל משהו.
"היא באמת יפה" הוא ענה. "אבל לא יותר מהנסיכה מאי" הוא ניסה לעודד אותי ולהעלים את המבוכה.
צחקתי. "ליאוריי אני מתה עליך אתה יודע?" אמרתי לו, ובאמת התכוונתי לכל מילה.
"גם אני" הוא צחק.
השתרר שקט, הרגע חשפנו את הרגשות שלנו, ולא ידענו מה להגיד.
"אה ליאור נסיכי ממש לא נעים לי מגיל הוא מחכה לי כבר איזה רבע שעה" הסתכלתי בשעון.
"זה בסדר" הוא ענה. "נדבר בערב" הוא הוסיף.
"כן" עניתי וניתקתי במהירות.
יצאתי מהחדר של גיל והלכתי לכיוון המטבח, גיל ואמא שלו עמדו שם מחובקים.
"אה אני מצטערת" אמרתי והם מהר הסתובבו לעברי.
גיל השתחרר מאמא שלו וחייך במבוכה, כאילו עשה מעשה אסור.
"זה בסדר" הוא חייך.
"תרצי להישאר לארוחת ערב?" אמא של גיל חייכה חיוך רחב.
"בשמחה, אני רק צריכה להודיע לאמא שלי, ועל הדרך לבקש ממנה סליחה" עניתי.
"אוקיי אני אחכה פה עוד רבע שעה" גיל צחק.
"לאלא הפעם זה שתי דקות באמת" צחקתי בחזרה.
"אוקיי" הוא חייך אלי והסתכל לי בעיניים, רק אז שמתי לב שהעיניים שלו כל כך יפות.
הלכתי לחדרו שוב, הפעם לא סגרתי את הדלת, זו לא שיחה כל כך פרטית.
חייגתי למספר של אמא, והיא ענתה לי אחרי כמה שניות.
"מאי?" היא שאלה.
"אמא, אני ממש מצטערת שצעקתי עלייך וברחתי, אני לא התכוונתי אני פשוט הייתי צריכה זמן לעכל, אני מקווה שאת סולחת לי" אמרתי.
"אני סולחת לך מאי, כל כך דאגתי לך ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי, התלבטתי אם להתקשר או לא, בסוף החלטתי שלא לרדוף אחרייך, ולתת לך לעכל וכשתרצי להתקשר תתקשרי" היא ענתה לי ובאמת שמעתי דאגה בקולה.
"את לא צריכה לדאוג לי , אני כבר גדולה" עניתי לה.
"אני יודעת, את גדלה כל כך מהר" היא צחקה.
"אמא, אני אצל ידיד שלי עכשיו והזמינו אותי לארוחת ערב" שיניתי נושא.
"את יכולה להישאר, תשתדלי לחזור הביתה עד שתיים עשרה" היא ענתה.
"תודה" עניתי לה. "את תסתדרי לבד בבית?" שאלתי.
"בטח, תעשי חיים" היא ענתה.
"תודה אימוש, ושוב סליחה" אמרתי לה.
"אני צריכה לבצע שיחת טלפון חשובה בנוגע לענייני עבודה" היא אמרה.
"אוקיי, אני צריכה לחזור לידיד שלי, הוא כבר מחכה לי עשרים דקות במטבח, את לא היחידה שדיברתי איתה בטלפון" צחקתי.
"תהני חמודה" היא צחקה גם וניתקה.
הלכתי למטבח ושניהם בהו בי.
"אני אשאר לארוחת ערב" חייכתי.
"מעולה" אמא של גיל חייכה אלי בחזרה, חיוך כל כך אימהי וחם.
"אמא, אני ומאי נצא לסיבוב בשכונה ונחזור עוד מעט" גיל אמר ושלח אלי מבט.
הנהנתי לאות הסכמה.
"עוד שעה הארוחה מוכנה, לא מחכים למאחרים" היא צחקה וצחקנו איתה.
ילד קטן נכנס למטבח. 'כנראה אח של גיל ' חשבתי לעצמי.
"אמא תראי מה ציירתי" הוא התקרב אל אמא של גיל והראה לה ציור.
גיל צחק. "מאי תכירי, זה ניר" הוא חייך.
"מי זאת?" ניר שאל את גיל בתמימות.
"זאת מאי, ידידה שלי" הוא חייך אל ניר.
"אתה מאוהב בה נכון?" ניר שאל.
גיל כולו הסמיק.
"ניר, היא רק ידידה שלי" הוא ענה לו.
"גילל ומאיי לנצחחח" ניר התחיל להתרוצץ ולצעוק בכל הבית.
גיל הסמיק עוד יותר, אבל אני רק צחקתי.
"איזה תמים וחמוד הוא" חייכתי אל גיל.
גיל נרגע, "לפעמים הוא אומר סתם שטויות" הוא ניסה לחלץ את עצמו מהמבוכה.
"ככה זה ילדים קטנים" עניתי לו.
"כן" אמא של גיל הצטרפה לשיחה.
ניר חזר למטבח ואני התקרבתי אליו.
"רוצה להראות לי מה ציירת?" שאלתי בעדינות.
הוא הרים את הציור שלו, זה היה ציור של בית עם קשקושים מסביב.
"איזה ציור יפה" עניתי לו.
"תודה" פתאום נדלק אור בעיניו.
"רוצה לראות את הבובת בן 10 שלי?" הוא שאל.
"בטח" צחקתי.
הוא הלך לחדר שלו, וגיל בא אחרינו.
"ניר אל תשגע אותה" הוא אמר לניר.
"אבל היא רוצה לראות" הוא התעקש.
"אוקיי" גיל נאנח.
"נכון שזה יפה?" ניר פתח מגירה והוציא ממנה בובת בן 10.
"כן" חייכתי.
"קנו לי את זה ליום הולדת 5 שלי" ניר אמר.
"אתה ממש חמוד אתה יודע?" אמרתי לו.
"אני בן 5 אני לא ילד קטן" הוא קצת התעצבן.
"נכון" נאלצתי להסכים, לא רציתי שהוא לא יאהב אותי.
"מאי את באה לבחוץ?" גיל שאל אותי.
"כן" עניתי.
"אפשר לבוא גם?" ניר שאל.
"לא ניר, סליחה זה בילוי של מבוגרים" גיל ליטף את ראשו.
שמתי לב שהייתה לגיל המון אהבה לניר.
"טוב" ניר חיבק את גיל.
יצאנו מהחדר של ניר והלכנו לכיוון הדלת.
"תזכרו, עוד שעה" אמא של גיל צעקה לעברנו, טרקנו את הדלת.
"אז לאן את רוצה ללכת?" גיל שאל וחייך.
"לאן שבאלך" אמרתי.
"לפארק מתאים לך?" הוא שאל.
"בכיף" עניתי.
יצאנו לכיוון הפארק, כשגיל מוליך אותי.
"אנחנו עוד שלוש דקות שם" הוא חייך.
"אוקיי" חייכתי בחזרה.
אחרי כמה דקות הגענו לפארק.
"עברו רק שתיים וחצי דקות" צחקתי.
"סליחה ששיקרתי" הוא צחק גם.
הלכנו והתיישבנו על ספסל, הבחנתי במתקני כושר בפארק.
"תחרות ריצה עד המתקנים" חייכתי והתחלתי לרוץ.
כשחשבתי שאני עומדת לנצח הוא עקף אותי.
"ניצחתי, מגיע לי משהו לא?" הוא חייך חיוך של ניצחון.
"מה אתה רוצה?" שאלתי.
"נשיקה על הלחי" הוא חייך שנית.
הסמקתי והתקרבתי אליו.
נישקתי אותו על הלחי נשיקה עדינה, הוא הסמיק.
"עוד תחרות אפשר?" שאלתי והתיישבתי על אחד ממתקני הכושר, זה שצריך לשים ידיים על שתי ידיות ולהרים את עצמך.
"בכיף" הוא ענה והתיישב מהצד השני.
"מי שירים את עצמו ליותר זמן" הסתובבתי אליו.
הוא הנהן. "אוקיי".
אחרי כמה דקות הוא התייאש והוריד ידיים.
"ואתה עוד ספורטאי" חייכתי.
"אוקיי אוקיי. מה את רוצה כפרס?" הוא שאל.
"נשיקה בלחי גם" הסמקתי.
הוא נתן לי נשיקה עדינה עדינה בלחי, הסמקתי.
הוא חיבק אותי חיבוק עדין וככה ישבנו לנו מחובקים במשך כמה דקות.

———————————————————————————————————————–

תגובות יתקבלו בברכה(-:
תודה רבה לכל הקוראים♥