1D ואני? פרק 2- ארוך!! ♥

בפרקים הקודמים
(מנקודת מבטה של עדן)-
כששידרו את התמונה של הארי הלב שלי התחיל לדהור.
הוא כאן, וזה מה שחשוב. כי זו ההזדמנות שלי.

(מנקודת מבטה של תהל)-
חשבתי על זאיין. חשבתי על הנערה הזו שהוא סיפר לי שהוא אוהב. חשבתי שזה נורא. אני עדיין חושבת.
אביגיל, ככה קוראים לה. הוא אמר לי שהוא פגש אותה במועדון לילה ששירה עובדת בו.
רציתי לשאול אותו כל כך הרבה דברים עליה; פשוט אין לי אומץ.
אני עוד אשאל אותו, אני יודעת. אני פשוט צריכה לחכות לרגע הנכון, לחכות לאומץ הזה. רק עוד קצת.
הפעם אני באמת מפחדת שהיא תגנוב לי את המקום. שהיא תגנוב לי.. אותו.

הפרק-
~מנקודת מבטה של שירה~
"בוקר טוב", אמרתי בישנוניות, מפהקת ויורדת במדרגות.
"את בטוחה שזה בוקר?", גיחך לואי.
"שקט! עבדתי עד מאוחר אתמול", עניתי, מנסה לגונן על עצמי. "מה אתם רואים?" שאלתי בעניין.
"כמה אני מוצלח, מוכשר ובולט" לואי אמר, או יותר נכון- השוויץ.
"שתוק", אמר הארי, ונתן לו מכה חלושה בזרוע. "אנחנו רואים כמה אני מרכזי ומוכשר".
עדן גילגלה עיניים. "אנחנו רואים כתבה בחדשות על הלהקה".
"ממתי לואי רואה חדשות?" צחקתי. עדן צחקה גם.
"זה לא מצחיק!" לואי ניסה לעצור אותנו.
"שירה, רוצה לעשות טבילה בבריכה?" עדן שאלה.
"הטבילה היחידה שאני רוצה לעשות עכשיו היא איזה כוס קפה", גיחכתי.
"שירה, את ברמנית. לא שתית מספיק 'שטויות' בלילה?" עדן ניסתה לשכנע אותי.
"דווקא בא לי טוב עכשיו בריכה", הארי אמר.
"כבר אין לי חשק", עדן ניסתה לעורר בי רגשות אשם. "אולי יותר מאוחר".

~מנקודת מבטה של תהל~
פילסתי את דרכי בין העצים והצמחייה, כמעט חוששת שנאבדתי. הלכתי כמה צעדים אחורנית, ולפתע הרגשתי שגבי התנגש במשהו מוצק וחזק. הסתובבתי אחורנית כדי לראות במה התנגשתי. זה היה גבו של נער. הוא סובב את פרצופו אליי, והדבר הראשון שראיתי בפניו היו אותן עיניים סלחניות בצבע ירוק זית. ורעמת השיער החומה הייתה הדבר השני שראיתי. "אסור לי להתאהב שוב, לא אחרי שיברון הלב המוחץ הזה. אני לא יכולה לסמוך על כל אחד." הזכרתי לעצמי, מנסה לעמוד בפיתוי.
"מצטער", הוא אמר, בנימה מלאת רגשות אשם.
"לא, לא, זה בסדר. זו אני, אני מגושמת מדי, אני הייתי צריכה להסתכל.." אמרתי. משום מה, המבט המצטער שלו באמת גרם לי להרגיש אשמה.
"אז, מה את עושה פה?" הוא שאל, מדלג לנושא אחר.
"חושבת. על הצרות שלי, על אח שלי, על איך שהוא חונק אותי בדאגה ולא נותן לי מקום לנשום ולא משנה כמה אני יאמר לו הוא לעולם לא יעזוב ו…" הפסקתי. התחרטתי שהתחלתי לספר. אני רק הכרתי אותו וכבר אני שופכת את הלב שלי עליו.
"אני צריכה ללכת", אמרתי והסתלקתי משם בריצה, מבלי להביט אחורנית.
מבין עלי העצים יכולתי לראות שהערב כבר ירד.
העלים דבקו בבגדיי ובשיערי, וזיעה החלה לנטוף מפניי. אבל זה היה שווה את זה. רק כדי לראות את פניו של אותו הנער. רק כדי להתענג על העובדה שיש לי סוד, סוד שאף אחד לא יודע. אפילו לא זאיין.

~מנקודת מבטה של רות~
יצאתי מהחדר שלי, וירדתי במדרגות אל הסלון. שירה, עדן, לואי והארי היו שם.
"שירה, את עובדת הלילה?" שאלתי.
"כן. את באה הלילה?" היא שאלה, קצת בהתרגשות.
"לא יודעת." אמרתי, כשתהל נכנסה הביתה ועלים בשיערותיה.
"תהל, את רוצה לבוא הלילה למועדון?", שאלתי, מתעלמת מהעלים.
"כן!" היא אמרה בהתרגשות, עם ניצוץ בעיניה.
"עדן..?" שאלתי, בתקווה שתסכים. היא בדרך כלל לא הולכת איתנו למועדוני לילה.
"מצטערת, אני מעדיפה להישאר", היא אמרה את התשובה הצפויה מאילך.
"אבל את יכולה לשאול את מיכל, היא בטוח תסכים", עדן ניסתה לנחם אותי.
"אני אשאל אותה אחר כך.. לואי, רוצה לבוא?" שאלתי, כשלפתע זאיין ירד במדרגות ותהל הוציאה במהירות את העלים מהשיער וקמצה אותם בכף ידה.

~מנקודת מבטה של תהל~
"לבוא לאן?" זאיין שאל.
"למועדון. בינתיים אני ותהל ואולי מיכל הולכות. רוצה לבוא?" רות ענתה. ושאלה.
"כן", הוא אמר וקרץ לי. הבנתי שזה קשור לאביגיל. חייכתי אליו חצי חיוך. ניסיתי להיות שמחה בשבילו, באמת. אני פשוט לא מסוגלת.
לפחות יש לי סוד, ואולי אני אפגוש אותו במועדון.

~מנקודת מבטה של מיכל~
רות נכנסה לחדר שלי.
בלי לחכות יותר מדי היא התחילה לדבר.
"את באה הלילה למועדון, נכון?" היא שאלה.
"ברור. את יודעת שאני אף פעם לא מפספסת", צחקתי ביחד איתה.
"מה השעה?" היא שאלה אותי.
"שבע חמישים ושלוש, למה?" אמרתי.
"יופי. העבודה של שירה מתחילה בעשר, יש לך שעתיים ושבע דקות להתארגן", היא אמרה.
"כן, המפקדת", צחקתי.
היא יצאה ברשמיות מהחדר.

~מנקודת מבטה של רות~
יצאתי מהחדר של מיכל, והלכתי לסלון. כולם עדיין היו שם.
"אז לואי והארי, אתם באים?" שאלתי.
"לא יודע", אמר הארי. "דווקא יש לי חשק להישאר פה, חוץ מזה, כבר הייתי אתמול."
"אני יבוא", לואי התנדב במקומו.
"בסדר, רק תתחילו להתכונן." אמרתי, וכולם התפזרו מהסלון.

~מנקודת מבטה של תהל~
פניתי אל חדר המקלחת של הבנות. פשטתי את בגדיי, נכנסתי אל תוך המקלחת והפעלתי את הברז. המים זרמו על שיערותי בחמימות, סוחפים איתם למטה את שאריות העלים משיערי. הוספתי להם סבון, ושיפשתי אותו על עורי. לאחר שהתנקיתי, יצאתי מהמקלחת והתעטפתי במגבת. ייבשתי את עצמי בעזרתה, ולאחר מכן השלתי אותה מגופי ולבשתי את השמלה הלבנה שלי, שהייתה מעוטרת באבני יהלומים מזויפים. ענדתי צמד עגילים תואמים, ולאחר מכן גם הוספתי להם שרשרת יהלומים, הפעם אמיתיים. סירקתי את שיערי הרטוב שהדיף ריח לבנדר, וייבשתי אותו בעזרת תנור החימום שהיה תלוי על הקיר. הבטתי בדמותי המשתקפת במראה פעם אחת אחרונה, ויצאתי מחדר המקלחת.
כולם היו כבר לבושים, חוץ מעדן שהתהלכה בבית ברגליים יחפות ופיג'מה. כמובן, הם לא היו צריכים להתקלח, כי הם לא ביקרו ביער. להם לא הסתבכו עלים בשיער. נכנסתי לתוך נעלי עקב קטנות. כשקמתי זאיין עמד מאחוריי.
"כמה פעמים כבר אמרתי לך שאת יפה? את לא צריכה נעלי עקב", הוא אמר.
"אני נמוכה. אוף, למה דווקא אתה ירשת את הגובה?" צחקתי.

~מנקודת מבטה של עדן~
"איך אנחנו נראות?" רות שאלה, עומדת לצד מיכל, שירה ותהל.
"יפהיפיות", אמרתי.
"הי, מה איתי?" לואי שאל.
"אתה נראה נהדר", גיחכתי לעצמי, מגלגלת עיניים, משהו שנהגתי לעשות לעיתים קרובות.
"תיהנו!" אמרתי, מלווה אותם לדלת.