אני מותשת

אני מרימה את הקצה של שק השינה ומושכת אותו אל מעל הראש שלי. עכשיו, סוף סוף, אני לא רואה שום זכר לאלפיי הילדים האחרים שצפופים לידי בשקי השינה שלהם. גם בבית אני תמיד מושכת את השמיכה מעל הראש, אפילו ששם אין לי בכלל ממה להסתתר… האומנם?
חברות שלי נמצאות בשני שקי השינה שלידי. שרון אומרת, "אה, את ישנה בצורה הזו? זה חמוד".
אין לי בדיוק מה לענות לה. אני אוחזת בפנים שק השינה וממלמלת "תודה".
חבל ששרון לא יודעת שיש לזה סיבה. אני ילדה אטומה, סגורה, קרה, שבורחת מהבעיות שלה ומהחיים עצמם. אני רק רוצה להסתתר. שאף אחד, חס וחלילה, לא יראה אותי או ידבר איתי. אני רוצה לתת לחיים שלי לברוח לי מבין האצבעות בשביל התענוגות והעצלות שלי. אני ביישנית, שקטה בצורה שאנשים היו יכולים לחשוב שאני גוש קרח או אבן. בגלל זה לא כיף להיות איתי; אני בטוחה שאף אחד לא באמת רוצה. אף אחד לא באמת רוצה להקדיש לי זמן או לדבר איתי אלא אם כן אין לו ברירה. החברות שלי וודאי נשארות חברות שלי רק מתוך רחמים. אני תמיד בוכה בטיולים שנתיים, בלילה. אני כל כך מפחדת, כל כך עצוב לי וקר. גם עכשיו אני בוכה. מתחת לשק השינה. בכי חרישי, אבל עדיין, מלא רגש. לא בכי שדורש תשומת לב, בכי של עצב אמיתי.
אני לפתע מתגעגעת לאבא, לאח שלי ולאמא שלי.
יש לי כל מיני מוזרויות בסגנון: כמו לישון עם השמיכה מעל הראש ולבכות בכל לילה בטיולים השנתיים.
שלא לדבר על העובדה שאני מכורה למחשב, ושהתחביבים שלי נראים לכל יותר כמו סטיות.
אני כל כך חלשה וחסרת תועלת. ככה אני באמת מרגישה, כל הזמן.
אני מרגישה שלאף אחד לא באמת אכפת. אני מרגישה שאני לא טובה מספיק. אני מרגישה שאני לא מנסה מספיק. אני כל הזמן מנסה לחפש את ה"זהות האמיתית שלי" או מטרה מסויימת שאני רוצה, וגומרת בלבכות לאבא מבעד לפלאפון. אני באמת לא יודעת מה לעשות עם עצמי.