she's just a girl and she's on fire… פרק 3 חלק ב'

התעוררתי לעוד בוקר שבו הייתי מותשת מתמיד.
איך אני מספרת לאמא שלי שאני מושעת מבית ספר?
נמצאת בקטגוריה של הילדה הכי מוזרה, מסכנה, מנודה.
"קדימה ילדה שלי שלא תאחרי ללימודים, נהנת אתמול?" שאלה, הנהנתי בראשי. ברור שנהנתי במסיבה של ענת. כל הלילה רקדתי עד שלא יכולתי לעמוד על הרגליים.
"תצאי אני יבוא ברגל" אמרתי בשביל שלא תשים אותי בבית ספר, זה עוד מה שחסר.
"בואי, אל תדאגי" אמרה וסימנה לי לבוא, מה אני עושה?.
הייתי לבושה בבגדי בית ספר בשביל לעבור את היום הזה בלי בעיות ונכנסתי לרכב של אמא, היא הורידה את ליאל בגן ואני בינתיים חיפשתי מסתור.

-אילת for ever-
הקבוצה של חברות שלי ושלי בווצאפ, אבל אני כמעט ולא מגיבה שם. אין לי מה להגיב.
כשאמא אמרה שהמרחק לא יפריע לי עם החברות האמנתי לה.. אבל לכו תסבירו לה שחברות שלי כבר השלימו עם זה שאני לא כאן, אין לנו נושאי שיחה משותפים. אין לנו יציאות ביחד. אין לנו כלום
הן בטוחות שטוב לי, הן לא יודעות שאני לבד. לא יודעות את הסיבה האמיתית למעבר שלי לכאן. לא יודעות שהספקתי בחודש להיות מושעת מהבית ספר ולקבל משפטי שנאה מאנשים.

-'בנות אני בחופש ורציתי שאולי ניפגש. מתאים?' שלחתי
יהלי:'לומדת סורי'
שרון: 'אילת ביבי מחכה לי, לא יכולה'
עדי: 'אילת מותק מחכה גם לי, אל תתלהבי שרון'
מאיה: 'אילת 2013 הנה אנחנו באות!!'
-'תהנו באילת. שמרו על עצמכן. אני כבר מתגעגעת' שלחתי
שרון: 'גם אני נוני! חבל שאת לא באה איתנו. נהנה בשבילך (;'

אז אין לי לאן לברוח…

אמא נכנסה לרכב והתחילה לנסוע אל עבר בית הספר, אל עבר המקום שגרם לי להרגיש פחות שווה משהו. פחות פתוחה.. פחות אני.
"אמא אם היית יכולה לשנות בי משהו, מה היית משנה בי?" שאלתי, אני כמעט בטוחה שמשהו בי גורם לאנשים לא להתקרב אלי. להרגיש ממני ריחוק.
"שום דבר ילדה שלי. איפה הייתי מוצאת ילדה מתחשבת כמוך שעוזרת ואני מודה לך שאת לא מבקשת ממני הרבה כי את יודעת שקשה לי. וכל פעם את עוזרת לי עם החובות, את יודעת שאני אחזיר לך את הכסף. נכון?" שאלה
"את לא צריכה להחזיר." אמרתי כשידעתי שאין באפשרותה להחזיר לי את הכסף, אין לה איך. אין לה איך להחזיק את הבית.. אנחנו גרנו ברחוב. למזלנו סבתא שלי פינתה לנו חדר קטן.
של מטר וחצי על מטר. שיש בו רק מיטה ועוד מזרון מצופף שהספיק לי לאמא ולליאל.
אתם יודעים מה זה לבוא לבית ולראות את כל החפצים שלך זרוקים על המדרכה?
אתם יודעים מה זה להתעורר בלי תקווה? להרגיש את החיים חולפים על פנייך ולא מפסיקים.
כמו רכבת !
רכבת שלא עוצרת! ממשיכה לתחנה הבאה בלעדייך! ואתה מאחור ! נשבר! מתפרק!
אתה מתפלל בעמקי נשמתך שיבוא מישהו ויציל אותך! אבל הוא לא בא.. ושוב פעם מנתקים את החשמל.. ושוב פעם מעקלים את הבית החדש.. ושוב פעם מנתקים את המים.. ושוב פעם מנתקים את הגז.. ואחר כך את הטלפון..
ושוב פעם אני יושבת בחדר ובוכה. אבל אין לי זמן לבכות על הצרה האיומה שנפלה עליי באמצע החיים. למה? כי אני צריכה ללכת לעבוד. כי אני .. ילדה בת 16 צריכה למלא את החלק של אבא בבית.. את החלק החסר שמשאיר חלל ענק אצלי בלב.. וחלק ענקי בחשבון בנק.. למה חלל ענקי בחשבון בנק? כי הגבר הוא המפרנס של הבית.. אמא שלי בסך הכל מורה חדשה.
5 אלף שקל בחודש לא מחזיקים בית.
אני נאבקת על כל דמעה ודמעה.

"הגענו מתוקה, תהני!" אמרה אמא בשמחה, איך היא יכולה להיות מאושרת? למה אני לא מאושרת..
למה היא בכלל מאושרת! אני כועסת עליי על עצמי.. למה לא ראיתי את זה בא? למה לא ראיתי שכל ה'דבר' הזה ייפול עלינו.
"ביי אמא תודה" אמרתי ויצאתי מהרכב, באותה שניה כשהרכב שלה המשיך בנסיעה הסתובבתי אחורה והלכתי את הדרך הארוכה מהבית ספר לבית, הליכה של 20 דקות ברגל, אבל זה טוב. כושר.

הוצאתי את האוזניות מאוזניי כשהתקרבתי לשכונה, מה יש כבר לעשות בבית?
קפצתי בבהלה כששמעתי צפצוף של מכונית, עליתי מהר על המדרכה והמשכתי בדרכי.
הסתכלתי על המכונית שנסעה קרוב מידי אליי, הנהג היה יחסית מבוגר ונראה מפחיד. המשכתי ללכת מהר יותר והמכונית המשיכה לנסוע קרוב אליי ולהסתכל עליי. פחדתי. לא ידעתי מה לעשות.
התחלתי ללכת מהר והמכונית אחריי.
"מותק, בואי רגע" הנהג קרא לי. המשכתי ללכת מהר , הרמתי את רגליי והתחלתי לרוץ
שמעתי אותו רץ אחריי, ולא בגלל שרצה לעזור לי, אני בטוחה שהוא רצה לחטוף אותי ואני לא יודעת מה הוא רוצה לעשות לי
המשכתי לרוץ מהר והתחלתי לבכות באמצע והמשכתי, לא עצרתי. הוא המשיך לרוץ אחריי. הוא ניצל את זה שכולם בעבודה ובלימודים.
"בבקשה ה' אני גם ככה סובלת.. תציל אותי.. בבקשה" בכיתי והמשכתי לרוץ, המבוגר כבר הדביק את הקצב שלו אליי ומשך בתיק שלי , נעצרתי והמשכתי לרוץ, הבן אדם אחז בתיק שלי ולא שחרר, הינו רחוקים מהרכב שלו, ובטח שמהבית שלי
"תעזוב אותי!!!" צרחתי, "תסתמי" מלמל ואני השתוללתי וזרקתי את התיק מגבי והמשכתי לרוץ
"הצילו!! תעזוב אותי!!!" צעקתי שוב, מי ישמע אותי?
"די תפסיק בבקשה!" צעקתי בבכי כשהוא התקרב אליי עם אולר, בבקשה שמישהו יבוא ויציל אותי בבקשה שתעבור כאן ניידת משטרה

"תתרחק ממנה !" שמעתי צעקה, נבהלתי והמשכתי ללכת אחורה עד שנתקעתי בחומה והאיש המבוגר מתקרב אליי עם הסכין ואני רואה את הסכין מוצמדת אליי
"בבקשה הצילו!" צרחתי מעמקי נשמתי, שיציל אותי
"אמרתי לך להתרחק ממנה! מה לא מובן!" שמעתי את הצעקה ועצמתי את עיניי, מחכה לסכין שתפגוש בחלק מגופי.
שמעתי זעקות כאב ורעש חזק, פקחתי את עיניי בפחד והסתכלתי על הבחור הגבוה והשרירי מעט מכה את הבן אדם שרדף אחריי.
"בן זונה" מלמל הבחור ודפק לו עוד אגרוף לפרצוף והפרצוף של המבוגר התמלא בדם. הסתכלתי עליו ועל הדם והדבר היחידי שעשיתי זה לרקון הצידה …
ולהקיא.
המשכתי להקיא, הדם התפשט על הריצפה ככה הקיא שלי. הרגשתי תשושה ומגעילה. בשניות ספורות נפלתי ארצה והרגשתי חלשה. הסתכלתי על הבחור.
על אביאל. המציל שלי. המושיע שלי. האויב שלי….

אביאל המשיך להכות את הבן אדם המוחסר הכרה, הוא הסתכל בתוך עיניי ולא דיבר. הסיט את מבטו ממני וחייג לאנשהו.
"כן. רחוב הלוי." ענה לאחר שניהל שיחה ארוכה ושקטה עם מישהו, לא הצלחתי לזהות מי זה.
ניגבתי את פי וקמתי מהריצפה ועצמתי את עיניי כשחלפתי על פני הבן אדם המחוסר הכרה, נעמדתי מאחורי אביאל נאחזת בחומה הקשה, יכולתי להרגיש את פניי מלוכלכות מדמעות שחורות מלוחות וטעם מר של קיא שרר בפי.

אביאל הסתובב על עקבותיו ונעמד ממול לבן אדם ששכב על הריצפה ובעט בצלעותיו.
"ת..תודה" אמרתי בשקט. הוא הנהן.
הסתכלתי עליו ולא ידעתי מה לעשות. היתי נטולת מחשבה. רק פחד ורעד.
הרמתי את האיפון מעל הריצפה ואת התיק צד שלי שכל החפצים שלו נפלו על הריצפה והתחלתי ללכת לכיוון הבית שלי. אביאל? אביאל לא עצר בידי.
אבל משהו בי עצר..
"למה לא חזרת אליי ביום שבת?" שאלתי בשקט. הוא רק הסתכל ולא ענה.
"אתה אמרת להם משהו עליי? למה הם שונאים אותי?" שאלתי שוב והוא לא ענה
"אתה קשור בזה?" שאלתי. הוא לא ענה..
"טוב. אז.. תודה.. בי.. נראה לי" מלמלתי והתחלתי ללכת ושוב נעצרתי.
"רק רציתי להגיד לך תודה. בזכותך קיבלתי שעות נוספות בעבודה.." אמרתי והוא הסתכל עליי במבט לא מובן וחזר להביט על הבן אדם ששכב מחוסר הכרה.
"כי השעו אותי מהבית ספר. שנאל הפרחה. נשמע מוכר" אמרתי ואביאל לא הגיב, הסתכל עליי וחזר להסתכל על משהו אחר.
המשכתי ללכת הביתה. הפעם? לא עצרתי.

כל הדרך הסתכלתי אחורה לבדוק אם אביאל בא אחרי. לבדוק אם מישהו מטורף אחר לא עוקב אחריי לכאן. נכנסתי לבית וסגרתי את הדלת, נעלתי מכל הכיוונים.
התיישבתי בחדר שלי בפחד והתכסתי בשמיכה החמה. ששומרת אותי מוגנת מפני כל העולם.

הנחתי את הטלפון מול עיניי ופתחתי את ההודעות.
-'הי. אני מניחה.. אתה זוכר מה הבטחת לי כשהייתי קטנה?
הבטחת שתשמור עליי. היום שוב.. שוב לא היית בשביל לשמור עליי
בשביל להגן עליי
בשביל לתמוך בי.
לאהוב אותי
היום מישהו מבוגר רדף אחריי, כבר הרגשתי את המוות קרב. כבר יכולתי לראות את הדרך שלי לגיהנום, הרי לא מגיע לי ללכת לגן עדן.. ורציתי ללכת לאיפה שאתה.
ל-גיהנום.
בסוף אביאל.. אביאל ההוא שאני כועסת עליו, הציל אותי. לא חשבתי שהוא זה שיציל אותי מהבן אדם המטורף. הרי לא אכפת לו ממני. ולך.. כן..נכון? הבטח שתשמור עליי.
רציתי לדבר עם אביאל. לשאול אותו מה הוא סיפר שכל החברים שלו שונאים אותי. אבל הוא התעלם ממני.
לפעמים אני עצובה וחושבת למה לא לקחת אותי איתך. הינו מאושרים ארבעתינו , לא ?
קח רק אותי.. בבקשה..
אתה אוהב אותי עדיין, אבא?
כי אני כן, אני לא כועסת.. רק רוצה שתבוא…'

השעות עברו והייתי צריכה ללכת לתחנת אוטובוס. פחדתי..
התארגנתי בבגדים של העבודה וישבתי בתחנה כשהתיק צד עליי ואני מחזיקה בגז המדמיע שנמצא בתוך התיק.
שמעתי צחקוקים ועמדתי בהיכון.
"הוא לוקח אותנו מהתחנה בואי כבר" שמעתי קול נשי
"כן אני כאן. אני מחכה לך כאן" אמרה לירון. זאת לירון…………..

היא נעמדה ממולי ונשענה על התחנה רחוק ממני. אולי לשם שינוי היא לא רעה.
"אני כאן" שמעתי קריאה של בחורה, חברה של לירון.. נו בטח..
היא עדיין שתקה, עד שהבחורה שמה לב אליי וצחקה.
"איך היה להירקב בבית?" צחקה. לא עניתי..
"מסכנה. שנאל.. הפרחה" אמרה לירון, טוב.. רעה נשארת רעה.
"תעני, מה את מתעלמת" אמרה לירון בקול המתנשא שלה.
הסתכלתי עליה ולא ידעתי מה להגיד מה להביע.
"כן תעני! אנחנו מדברות איתך מרחמים" אמרה חברה של לירון,
הסתכלתי עליהן בעיניים מושפלות. למה מגיע לי כל זה. ה' למה..

שמעתי צפצוף של רכב, הצפצוף הקפיץ לי את הלב.. בבקשה שזה לא חוטף או משהו.
"שעה?" שמעתי את הקול שלו. אביאל. הוא ישב ברכב וחיכה שהן ייכנסו לרכב.
"ביי פרחה" שמעתי את לירון אומרת ושולחת לי נשיקה באוויר בכאילו
"בי נלה הפרחה" אמרה חברה של לירון ונכנסה לרכב, הסתכלתי על אביאל והסטתי את מבטי אל לירון שזרקה אל עברי מחמאות.
"תהני בחופש בבית, אני מקווה שלא תחזרי" וצחקה
"אומרים תודה" אמרה חברה שלה.
ממש תודה….
הסתכלתי על אביאל בעיניים נוצצות שמאיימות לפרוץ בבכי, אבל אני לא אראה את זה שנפגעתי. כי אני לא. שנאל את לא !
אביאל המשיך להסתכל עליי חסרת אונים כנגב המילים שיוצאות נגדי מהפה של לירון וחברתה
"אולי מי שכתב את זה, זה אחד הלקוחות שלך" צחקה
"כנראה לקוח לא מרוצה, הא נלה?" צחקה חברתה
"אני מקווה שלא תאחרי ללקוח הבא, זמן שווה כסף" אמרה לירון. השפלתי את מבטי והתעסקתי באיפון.
אני רק מחכה שהן ייסעו. יעופו לי מהחיים.
"בבקשה תגידי שאין אוטובוס חזור ואת תישארי שם לכל החיים" אמרה לירון בחיוך מפחיד
"הלוואי" מלמלתי בשקט. "אמרת משהו?" שאלה בקול עצבני חברה שלה
אביאל לא התערב.. המשיך להסתכל עליי.
תעמוד שם.. כן תשב ותסתכל עליי נשרפת מבפנים, נשרפת מכל המילים שבגללו חושבים עליי ככה..
טוב זה בסדר.. אני אוהבת את הדרך שזה כואב לי. אני אוהבת להרגיש את המילים ננעצות גופי, בליבי, חודרות ומשאירות חור עמוק. חור ענק שאף אחד לא יכול לחטא. לא יכול לסגור.
כן, אבל תמשיך לצפות בי בוכה .. זה בסדר.. כי אני אוהבת את הדרך שבה אתה משקר לי. מתעלם ממני.

"תורידי את העיניים שלך" שמעתי את לירון אומרת, ואני ככה עשיתי. למה? אני לא יודעת.. זה פשוט קרה.
"כל הכבוד" צחקה וסגרה את החלון, הבטתי פעם אחרונה באביאל במבט אטום, רק להסתכל. לדעת למה הוא ככה מתנהג אליי, הכל בגלל יום שישי? שלא רציתי לצאת? בגלל זה ?
המכונית נסעה בלי לחכות שניה. מה שנשאר זה רק האבק. האבק שמסמן שאני מאחורה.
אבל עוד משהו פוזר על הריצפה. וזה הלב שלי.. הלב והכבוד שלי..
שניהם בריצפה.
לקחתי נשימה עמוקה ועליתי על האוטובוס שבא אחריי כמה דקות שבהם המשכתי לבהות במקום שעמד הרכב.
התיישבתי במושב שלי וחשבתי כל הנסיעה למה לי אין חבר. למה לי אין מישהו שאוהב אותי. למה לי אין חברות. למה לי אין משהו כזה….
ירדתי בתחנת אוטובוס והמשכתי בהליכה של רבע שעה, כן רבע שעה. אני הולכת יחסית הרבה

התחלתי לעבוד בעבודה המפרכת, לא חשבתי על כלום. כי פחדתי.. פחדתי שהמחשבות ישתלטו עליי. אבל מה זה משנה….