מרד האלפים-פרק 4-עינוי אל

~תאודרד~

ברגע שאודין וטליה נרדמו, ניגשתי לעבודה. הושבתי את אודין על כיסא וקשרתי אותו, ואז הטלתי קסמים על הקשר, שימנעו מאודין לברוח. כשאודין וטליה התעוררו כבר כיוונתי את החנית שלי לגרונו. הוא צחק ואמר "אני לא אמות עד הראגנארוק, זוכר?". חייכתי וכיוונתי את החנית לרגלו ואז אמרתי "אולי לא תמות, אבל אף אחד לא אמר דבר על הכנסת נשמתך לחנית, היית רוצה לנסות? אם לא, כדאי שתגיד לי למה אתה כאן.". אודין ירק בפני ואמר "שנינו יודעים שזה יגרום לראגנארוק ואינך רוצה זאת, אחרי הכל לא תרצה לאכזב את ענק העבר, נכון?". הוא ממש התחיל להרגיז אותי, קודם הוא מגלה אותי ואת טליה, אחר כך הוא מגיע ומנסה להרוג את טליה ואז, אחרי שהובס הוא עוד לועג לי?! החלטתי שהוא יצטער על כך. הטלתי לחש שימנע ממנו להתעלף, שלפתי את הקשת שלי ויריתי בו. אודין צרח צרחה נוראית כל כך שמיד ידעתי שהוא עשה דבר גרוע מרצח פשוט, הרבה יותר גרוע. "מה עשית?" מלמלתי, מזועזע. הוא חייך לעברי ואמר בלי שום בושה "אני ושני האחים שלי רצחנו את יימיר. שניהם כבר מתים אבל, אני חי. למה שלא תנסה להרוג אותי?". הרגשתי את ידי רועדות, יימיר היה ענק העבר המקורי שמגופתו נוצר היקום. התפתיתי להרוג אותו אבל במקום יריתי בו שוב. אחרי כמה פעמים נוספות הוא התוודה שבא להרוג אותנו לפני שהאלים יבואו לבקש את עזרתנו ובכך יסיימו את הגלות שהוא כפה עלינו. לאחר מכן יריתי בו עד שנשבע בשם פורסטי שלעולם לא יתקוף אותי ואת טליה שוב. לאחר מכן שחררתי אותו והוא נעלם. טליה הביטה בי במבט מזועזע ואמרה "אולי קצת הגזמת." נאנחתי ואמרתי "אם הוא היה מחליט לזרוק את החנית שלו עליך כבר היית מתה. מהחנית שלו קיבלתי את הרעיון לקשת שלי, אבל החנית שלו הורגת את כל מי שהיא עוברת לידו במעופה. הייתי חייב לוודא שהוא לא יתקוף אותנו שוב כי הוא לא יחזור על אותה טעות פעמיים, הוא אל החכמה אחרי הכל.". היא החווירה לרגע ואז הנהנה ואמרה "לפחות אנחנו יודעים שהאלים יגיעו בקרוב". כאילו על פי הזמנה האלים הופיעו ודיברו יחדיו "אנו זקוקים לעזרתכם, גיבורים. האלפים מרדו באלים והחליפו צד. אם לא יעצרו בקרוב, המלחמה האחרונה תחל. כדי לטהר את שמכם ניתן לכם משפט ע"י קרב, אם תנצחו, תזוכו. אם תפסידו תמותו.". ובמילים אלו האלים נעלמו והביפרוסט הופיע. קיללתי בשקט. משפטים ע"י קרב כמעט תמיד מסתיימים במוות, ואודין בטח יבחר מישהו שלא ארצה להרוג. טליה פנתה לכיווני ואמרה "אנחנו לא חייבים ללכת."
הבטתי בה בעצבות ואמרתי "אנחנו חייבים. אי אפשר לצאת נגד נבואות. יקוללו אלות הגורל, אנחנו חייבים ללכת. אבל לפני כן…" הושטתי לה את המטה דמוי החנית שהכנתי עבורה והוספתי "זה בשבילך"
הסברתי לה על החנית והיא חיבקה אותי בתודה. "לפחות לא אהיה חייבת להרוג את היריב שלי." היא אמרה. חייכתי שחורות ואמרתי "בואי נקווה שגם היריבים שלנו לא ירצו להרוג אותנו. אם כי אחרי עשור שבו אודין לימד אותם לשנוא אותנו אני בספק." ובנימה חיובית זו הלכנו אל הביפרוסט, ואל אסגרד, בית האלים.