לאן התדרדרנו? – שווה קריאה

"הגענו. סוף סוף בבית." סימסתי ללורן כשהתחלתי להרגיש את המטוס נוחת ואותנו, ארבעת נוסעיו מאבדות גובה.
אני לא מאמינה שאני סוף סוף הולכת לפגוש אותם שוב.
ירדנו מהמטוס והלכנו למקום שבו אוספים את המזוודות, ולאחר שאספנו אותם כבר חיכתה לנו מונית בחוץ, סוף סוף בבית.
"וול, גָ'זמִין, אַלֵיינִי, מָרִינַה ובֶיילִי, כולכן יורדות פה, נכון?" נהג המונית אמר, ומשום מה הקול שלו נשמע לי קצת מוכר. אבל אין מצב שהכרתי אותו.
"כן," ענינו כולנו במקהלה והתחלנו לצחוק, הוצאנו את המזוודות ואת עצמנו מהמונית וחייכנו לנהג לשלום.
זו רק אני, או שהוא הסתכל עלינו במבט… מוזר… מבט של רוצח? של פושע? לא יודעת…
היה בו משהו מוזר, זו בטוח.
"אני לא מאמינה שכאן אנחנו נפרדות. בתחנת אוטובוס המסריחה הזו." גָ'ז אמרה וכולנו שוב התחלנו לצחוק, כלכך נהניתי עם הבנות האלה, התינוקות המפגרות האלה, אבל יהיה לי ממש קשה להיפרד מהן, אנחנו כמו אחיות עכשיו.
הדבר היחיד שניחם אותי הוא שידעתי שזה לא לתמיד. שעוד ניפגש מתישהו.
הרי חייב להיות איחוד, לא?!
"כן, כאילו, זה היה אמור לקרות באיזשהי אחוזה מפוארת או משהו, לא?" מרינה הוסיפה בעוד היא מחבקת את אלייני, עוברת לג'ז ובסף נעמדת לצדי וגוררת את המזוודה עמוסת הבגדים שלה. "לא נורא," ניסיתי לנחם את הבנות על אף שגם אני הייתי עצובה שהכול נגמר. "זה יחזור להיות כמו שהיה מתישהו. אני בטוחה. רק תחשבו לעצמכן, שזה עוד לא נגמר. אנחנו עוד ניפגש, בטוח." גמרתי את המשפט וחיבקתי את כולם בקבוצה.
"טים לוליפופ לנצח, זוכרות?" הזכרתי להן את הססמה הראשונה של החבורה שלנו, זו שהשתמשנו בה עוד מלפני שנים רבות. כולנו חייכנו, אך אלייני כבר החלה להזיל דמעה, וצופר רכב קרא לאחת הבנות להיכנס.
אימא של ג'ז, אלא מה.
"ג'זי, אני אתגעגע…" מרינה רזה אליה שוב וחיבקה אותה, ותוך כמה רגעים אלייני וג'ז כבר לא נראו לעין, רק המכונית השחורה הנוצצת בשמש של גב' ווסטצ'סטר.
"אז כנראה שנשארנו רק אנחנו, הא?" מרינה שאלה והנהנתי, מתאפקת לא להזיל דמעה מעצם לכתן של חברותיי הטובות, ללא כל ידיעה מתי ישובו. "בואי, כבר סימסתי ללורן שהגענו, בטח כשתומי שמע את זה הוא התחיל להתלהב… דיברתי איתו בנסיעה והוא מתגעגע בטירוף," סיפרתי לחברתי מרינה בעוד אנחנו מתחילות ללכת לעבר ביתנו המשותף עם הבנים, חבריי הילדות שלנו משכבר הימים.
לא סיפרתי לאף אחת, אבל… כמה שהתגעגעתי לאדמס.
אדמס, ששמו האמתי הוא ג'ורדי אדוארד אדמס, הוא החבר הכי טוב שלי מכל החבורה, שכוללת אותי, אותו, את מרינה ותומי, את לורן, אוונס ופולו, ששמו האמתי הוא לואיס, ולפי מה ששמעתי מתומי, לורן ואדמס עוד מישהו שאנחנו אמורות לקבל בתור הפתעה…
הרמתי את ראשי מהרצפה, וראיתי אותו.
הבית הישן והטוב.
דפקתי בדלת.
אוי, כמה התגעגעת לדלת הקשוחה המעצבנת הזו, ולמרות שהיא כזו התגעגעתי אליה.
כלכך חסרו לי חיי הקודמים, אך לא אוכל לשוב אליהם בקלות לאחר כל מה שעברתי.
הדלת נפתחה, ואוונס ופולו עמדו שם, וכמובן שמיד התנפלו עליי ועל מרינה בחיבוקים, שאלות וקריאות לכל החברה. מיד הגיעו גם לורן ותומי לחבק ולנשק, לשאול איך היה ולהחמיא על המראה העייף אך עייף.
מצחיקים שכמותם…
רק את אדמס לא ראיתי.
כשסוף סוף הניחו לנו להיכנס הביתה, שמתי לב לבחור האהוב עליי שוכב על הספה על צד גופו היפהפה, מסתכל אל הטלוויזיה ועל צד ראשו נחה לה כרית, שמדי פעם הוא לוחץ על ראשו כי להסוות את הרעש בעננות של חוסר ידיעה.
מיד רצתי לחבק אותו. בשנייה הראשונה הוא נלחץ, אבל אז נשפתי עליו והוא מיד הריח את הבל פי הנעים והמוכר וחיבק אותי בחזרה, מיד קם לישיבה מהספה וחיבק אותי (או יותר נכון מחץ אותי) הכי חזק שיכל. אני לא יכולה להגיד שזה לא כאב, אך באמת חיכיתי לזה.
מאוד. מאוד חיכיתי.
"שלום. תגידו, למה כל ההתרגשות פה והצרחות? אם לא אכפת לכם, אני מנסה לישון למעלה, אז…"
פתאום הופיע איזשהו בחור מהמדרגות שעולות לקומה העליונה, בלי חולצה ועם מכנס יחסית קצר, ועם הגוף הכי שרירי ומדהים שראיתי בחיים שלי. ושזוף. גם מאוד מאוד שזוף.
אבל הקול שלו נשמע לי מוכר, כלכך מוכר שזה מפחיד.
ידעתי שאני מזהה אותו מאיפשהו, פשוט לא הייתי בטוחה מאיפה.
רגע…
עכשיו נזכרתי!
הוא הנהג של המונית שהסיעה אותנו לתחנת אוטובוס!
אבל – שנייה אחת –
איך הוא הגיע לפה?…