סיגריה אחרונה- פרק 44

עשרים ימים. רק עשרים ימים אני פה. עשרים ימים שכל מה שהיה בהם זה משהו שמעולם לא עברתי. התאהבויות, כאבים, מכות, צרחות, וידויים אישיים, מרידות. אם לסכם תקופה זה תקופה שבה אני התבגרתי, כביכול. מלא פסיכולוגים אוהבים את המילה הזו, ואת המילים תהליך והתמודדות, אני דווקא מסתכלת על הדברים האלה בתור הכאב שבהם, לא בתור הדבר החיובי שקרה. המקום הזה מיום ליום הראה לי כמה הוא בית כלא אחד גדול. אין לי מושג איך יותם שרד פה שנתיים. אין לי מושג על מי לסמוך, אין לי מושג מי לצידי, אין לי מושג מה יקרה איתי ומתי אני אלך. אין לי מושג מהעולם שבחוץ, ואני גם לא רוצה לדעת. אני לא זוכרת אם ההורים בארץ או לא, אם בכלל אכפת להם. אני לא שמעתי מהאחים שלי כבר עשרים ימים, לא מפתיע כל כך, שום דבר לא מפתיע. כשלא אוהבים אותך וזורקים אותך ממקום למקום אתה כבר לומד לחיות לבד. פה, יש איזה שניים שעוד איכשהו אכפת להם ממני.
בבוקר שאחרי השיחה עם סלע הכל הרגיש כאילו הוא חזר למוטב. הרבה שיעורים התבטלו, מלא מורים חולים, טוב אני מקווה שאני לא אדבק מזה. בהפסקות הלכתי או לבחוץ או לחדר. בדקתי אם יש משהו להעסיק בו את עצמי. לאחרונה העסקתי את עצמי בשיחות בין אחד לשני, היום דווקא מצאתי לנכון להתחבר בחזרה אל עצמי. הוצאתי קופסא גדולה מקרטון, כמו הקופסאות שאיתם אורזים דברים כשעוברים דירה, ובה בין היתר מצאתי את המצלמה שנתנו לנו לצלם סרט, מזמן מזמן. כבר שכחתי מזה. היא דווקא עכשיו קרצה לי. יצאתי החוצה והתחלתי לצלם קצת, לא יודעת אפילו מה, אנשים יושבים, אנשים מדברים, את האוכל הלא טעים, את השתייה הטעימה דווקא בגלל שבית הספר לא מייצר אותה, את הסביבה. את עצמי לא, רק בעצם פעם אחת כן, צילמתי את עצמי מצלמת במראה בחדר. הכי אומנותית.
בסביבות הערב אחרי שיום הלימודים עבר חזרתי לחדר. מרחוק ראיתי מישהו יושב בדלת חדרי. התקרבתי אליו באותם צעדים בהם הלכתי. בדיוק רציתי להתקלח, השרירים שלי היו תפוסים וחשבתי שדווקא עם המים החמים זה ירפה משהו.
כשהתקרבתי הוא נעמד. חיוך קטן היה על פרצופו, אני ניסיתי להישאר אדישה, אין לי כוח לדרמות מיותרות מעבר למה שכבר חוויתי במשך עשרים הימים האחרונים. הגרון שלי עייף מלצעוק, העיניים עייפות מלבכות, ושיחות נפש כבר מזמן מיצו את עצמן.
" היי " הוא אמר לי.
" היי " אמרתי לו בחיוך והוצאתי את המפתח מהכיס.
" אפשר? " הוא שאל.
" בטח " אמרתי לו עדיין אדישה, הדלת נפתחה ושנינו נכנסנו פנימה. אני פתחתי את הארון והוצאתי ממנו מגבת בזמן שהוא התמקם בישיבה בקצה המיטה שלי.
" מה קורה? " שאלתי עם הגב אליו.
" קצת חשבתי.. " הוא אמר, " אני יודע שזה היה מהר אבל.. ".
" מהר? " שאלתי בחיוך עדיין עם הגב אליו, " עבר שבוע ".
" נכון.. בכל זאת.. זה עדיין די מהר ".
" איתן דיבר איתך? ".
" לעשר דקות " הוא אמר לי רגוע, " אבל זה לא מה שהשפיע על ההחלטה שלי ".
" אה יש לך החלטה.. " מלמלתי לעצמי.
" מה זה? " הוא שאל.
" כלום, לא משנה, תמשיך ".
" את מוכנה להסתובב כדי לדבר איתי? " הוא שאל.
" עוד רגע " אמרתי לו, הוצאתי את הדברים שרציתי וסגרתי את הארון. הנחתי אותם על השולחן והסתובבתי אליו עדיין עומדת.
" יותר טוב? " שאלתי בפרצוף עוין.
" את לא צריכה לעשות לי טובה בזה שאת מדברת איתי, אם את כועסת על ההתנהגות שלי רק תגידי.. אני לא צריך רמזים מטומטמים או משחקי אגו. אני יודע שהייתי לא בסדר ".
" אתה לא היית לא בסדר.. הסיטואציה גרמה לך לחשוב שבגדתי בך ועוד בדרך כל כך מכוערת, ופשוט בחרת להאמין בזה. רק טעית, אנשים טועים " אמרתי לו בקול קר.
" מה קרה שם בכלל? " הוא שאל מתעניין.
" אתה לא באמת רוצה לדעת, ואני לא באמת רוצה לחזור לפרטים ".
" אני מצטער.. " הוא נאנח.
" יותם די " אמרתי לו, " תפסיק. זה לא שאני עצרתי אותך ואמרתי לך לעצור כדי לדבר איתך, אני לא באתי וניסיתי להסביר את עצמי, אני לא פעלתי, אני העדפתי להישאר ככה בסוג של שקט כדי פשוט לא.. לא להתחיל מלחמות מיותרות. לא רציתי מלחמת צעקות, לא רציתי שתתנפל עליי, זה בין הדברים היחידים שהיו שוברים אותי ".
" דווקא אני? " הוא שאל והסתכל עליי. המבט שלו חדר אל תוך עיניי.
" דווקא אתה.. " נאנחתי. התקדמתי כמה צעדים ועברתי להתיישב על המיטה לידו. נזהרתי שלא להיצמד אליו בכלל. הרגשתי את חום גופו מהמרחק שישבתי בו, הרגשתי גם את הכאב.
" מה אנחנו עכשיו? " הוא שאל, " עברתי איתך דברים שבחיים לא עברתי עם אף אחד ".
" ובמהירות.. רק היום הבנתי שאני פה כולה עשרים ימים. דברים שאנחנו עשינו אנשים לא היו עושים עד לפחות חודש מההיכרות, חוץ מהזבלים אתה יודע.. " צחקתי לעצמי.
" כן.. " הוא נאנח וחייך חיוך קטן, " זה מראה כמה הקשר שלנו היה אמיתי ".
" אבל אני מרגישה שאני מזגזגת פה מאחד לשני.. בהתחלה איתן, אחר כך סלע ואז אתה.. בסופו של דבר אני יוצאת הלא בסדר ".
" זה שאנשים מתחברים לאופי שלך לא אומר שאת לא בסדר. זה שסלע פגע בך ואת הרחקת אותו לא אומר שלא היה לך מותר להתאהב מחדש. את גם עשית את זה בהדרגה. הנשיקה שלנו הייתה כמה ימים אחרי הפרידה, לא כמה שעות, לא כמה דקות.. זה שאת עסוקה בלחשוב שאת הלא בסדר תמיד בתמונה זה דבר שאת צריכה לשנות ".
" מה פתאום החלטת להגיד את הדברים האלה? הרי אתה מכיר אותי, אני לא אופטימית ואני לא מאמינה בעצמי, ולא מאמינה שאני היצור הטוב שבתמונה ".
" פעם אמרת לי שבית הספר הזה משנה תלמידים, נכון? אבל זה לא רק בית הספר, זה גם התלמידים שבו. כשבאת לפה כל כך רעה ואת עדיין כל כך רעה, את לא מאמינה שאת גם ילדה טובה. יש חברים שצריכים לפקוח לך את העיניים. תראי מה עשית בעשרים ימים: מצאת את המקום לבכות, אני בטוח שבבית לא היית בוכה הרבה. הכרת חברים והסתדרת איתם למרות שבכלל לא רצית. יצרת קשר מצוין עם מורה שאוהבת אותך שאני בכלל לא יודע מה הסיפור שלה אבל נראה שיש לכם קשר טוב, ואני חושב שדי מצאת את המקום שלך. כן, יש כאן כמה בני זונות כאלה ואחרים שיפגעו בך בכל מחיר ושפוגעים בך בכל מחיר, אבל את מתמודדת, ואת מוצאת איך להתמודד. את רוכשת כלים שאף אחד לא מלמד אותך איך, כלים של הישרדות, וככה השתנית. כשרק באת לפה היית חזקה בראש, בתודעה, במחשבות. העברת את הכוח הזה לידיים ולפה ". הוא חייך אליי חיוך מתוק וכל מילה שלו נחרטה לי בזיכרון.
" ואני חשבתי שאני לא אעשה שיחת נפש היום, דווקא רציתי להתחבר לעצמי ".
" שוב, מצטער " הוא אמר לי בחיוך קטן והעביר את מבטו ממני ישר.
" ובקשר אלינו.. " אמרתי אחרי שתיקה, " אני חושבת שאני צריכה זמן ".
" זמן לעצמך? " הוא שאל.
" זה לא שאני לא אוהבת אותך, ובמקום הזה אפשר לשרוד רק עם אהבה, זה מה שאני מרגישה, אבל אני פשוט צריכה להבין מה לעשות קודם כל. כשהיום התחברתי לעצמי הרגשתי כמה היה לי חסר להיות קצת לבד, בשבועות האלה הייתי מוקפת באנשים ובסיפורים. הייתי חייבת רגע של שקט, ואני עדיין צריכה. אבל אני רוצה לבקש ממך לחכות לי.. " אמרתי לו עם עיניים נוצצות, " כי אני אהיה שלך בסוף, כי אני רוצה להיות שלך בסוף ".
" אין מישהי שמעניינת אותי יותר ממך " הוא אמר לי בחיוך והסתכל עליי, " ואני אחכה, ימים או שבועות. אני מקווה שיקח רק כמה ימים עד שתחזרי קודם כל להיות שלמה עם עצמך לפני עם הסביבה ".
" ואם קורה.. " נאנחתי, " ואם קורה שאני עושה משהו פה שקשור למישהו, ואני מרגישה שאני חייבת להגיד לך את זה, זה אף פעם לא יהיה מרצון. מה שקרה עם סלע, ולא, לא קרה בינינו כלום ולא שכבנו, לא היה מרצוני, היה בסוג של.. הפנוט או אני פשוט לא יודעת. אני לעולם לא ארצה לפגוע בך במקום הזה, אני לעולם לא אעשה לך רע בעניין הזה. אם יקרה משהו אני אגיד מיליוני פעמים סליחה, ואני רוצה שתזכור ששום דבר מזה לא בא מהלב. שום נשיקה של איזה אידיוט שהחליט להצמיד את עצמו אליי, או ילא מסומם שמאיים עליי.. " אמרתי לו והרגשתי את הדמעות מגיעות, " ומכריח אותי לעשות דברים, לא ישכיח ממני את האהבה האמיתית שלי בחיים ".
" זה באמת ככה? למרות שאנחנו לא דיברנו שנתיים ואנחנו לא ביחד אפילו שבועיים? ".
" אני בחיים לא הרגשתי כמו שאני מרגישה כשאני לידך, והבכי שהיה אחרי מה שסלע אמר לך והפרצוף הכל כך מאוכזב שלך ממני.. כל כך כאבו. אני רוצה שתחכה ושזה לא יקרה בשנייה כי אני רוצה להרגיש מוכנה לזה שהאמון בינינו ישמר. אני לא רוצה לפגוע בך, בשום צורה. אתה יקר לי יותר מהמשפחה שלי, יותר מכל אדם שנמצא פה. יותר מכל הידידים שהתחלתי לדבר איתם. אתה מזכיר לי את הבית אבל את הבית הטוב, את התקופה הטובה שלי.. אם אני אאבד אותך אני אשתגע, ואז… " אמרתי לו ומחיתי את הדמעות מהאף והעיניים, ניסיתי לנשום סדיר אבל הכאב והוידוי הקשה שהוצאתי ממני היו יותר מידי רגישים. יותם פנה אליי וחיבק אותי חיבוק אוהב, חיבוק חזק ואני נאחזתי בחיבוק הזה. הצמדתי את גופו אליי כמה שאני רק יכולה וכמה שאני רק ארגיש אותו יותר קרוב אליי, יותר שלי. ידעתי אבל שהזמן שיקח לי, שאני בטוחה שהוא יהיה קצר, אני מרגישה את זה, אפילו אם זה יהיה יומיים, יחזיר אותי רגע לעצמי.
" שווה לחכות בשבילך " הוא אמר אחרי שהתנתקנו, " ואני אוהב אותך " הוא אמר לי והסתכל לי עמוק אל תוך העיניים, יותר עמוק משכל אדם אי פעם הסתכל עליי.
" ואני אוהבת אותך " אמרתי לו עדיין בבכי, גם של כאב וגם של התרגשות.