פרנויה – פרק 9

שילמתי כסף לשליח הפיצה שהביא מגש גדול וחם, הנסיון הכושל של עומר לבשל כשהוא שיכור הסתיימו בסיר שרוף ובזבוז של חבילת פסטה.
״הפיצה הגיע״ אמרתי לעומר שעדיין ישב באותה התנוחה ממקודם ליד שולחן האוכל במטבח, כוס הוודקה לידו והוא לא עוזב אותה לרגע.
נאנחתי בשקט, זה לא שהמצב שלי יותר טוב, אני שותה כדורים כדי להשתיק את הקולות שבירכתי מוחי ההופכים אותי לפראנואידית, אני לוקחת משככי כאבים בשביל להפסיק את הכאב מהלהבות הצורבות שאוכלות אותי נפשית, אבל הכאבים לא עוברים.
פתחתי את מגש הפיצה מושכת משולש ריק על דף קרטון לבן ומניחה בצד, שולפת משולש גדול ונוסף עם המון זיתים ופיטריות עליו ומביאה לעומר ושמה את זה מולו, לראשונה מזה כמה שעות שהוא מנתק את מבטו מכוס הוודקה ועובר לאכול מהפיצה החמה.
הוזזתי את המגש מתיישבת על כיסא בנוחות, ולוקחת את המשולש החם אלי, נוגסת בקצה שלו המלא גבינה, הפיצה שורפת את החך שלי, אבל זה בקושי מזיז לי מרוב שאני רגילה לשרפות הלוהטות שלא עוזבות אותי אף פעם, שורפות את כול כולי מבפנים, את איבריי הפנימיים, וליבי הפועם בקושי נמס לאט לאט לעיסה דביקה.
נגסתי עוד כמה ביסים קטנים, הכדורים שאני לוקחת סותמים לי את כול התאבון, אני לא יכולה לאכול יותר מכמה ביסים ואולי חצי משולש במקרה הטוב.
עזבתי את הפיצה בצד, הבטן שלי מפוצצת לגמרי ובקושי הגעתי לאמצע המשולש הריק מתוספות שלי.
קמתי מהכסא לוקחת את כוס הוודקה של עומר והולכת אל עבר הכיור.
״תחזירי את זה״ אני שומעת את קולו הגברי מוחה בקול מאחוריי, אני מתעלמת ושופכת את התכולה אל הכיור וישר פותחת את ברז המים שישטוף את המשקה אל תעלת הביוב.
אני חוזרת אל השולחן, משתדלת לא לפגוש במבטו העצבני של עומר, עיניו הירוקות בהירות ישברו אותי, ואני לא צריכה עוד שריטות ממה שיש לי כבר.
מזגתי לתוך כוסות פלסטיק מהקולה הקפואה שהביא השליח, מוזגת לעומר כוס ולי חצי כוס.
הוא לוגם את הכוס במהירות וחוזר לסיים לאכול את המשולש השני שלו, עובר אל השלישי.
לגמתי שתי לגימות מהקולה המלאה גזים שממלאת אותי, אני לא יכולה להכניס לפי אפילו לא פירור בלי שאקיא את כול מה שאכלתי מלפני רגע.
יצאתי מהמטבח בלי לומר דבר והולכת אל עבר הסלון בדירה, אני בדרך כלל לא נוהגת לשבת בסלון, כמעט ואף פעם מהחודשים האחרונים שאני פה לא ישבתי בסלון, רק פעמים אחדות ובודדות, ועכשיו מרצוני ישבתי על ספת העור מול הטלוויזיה הדלוקה ומעבירה ערוץ אל סרטים מצוירים, מה כבר מכאיב יכול להיות בהם?
אני רואה את בובספוג מתרוצץ על המסך שכול בית האננס שלו עולה באש, אירוני לא ככה?
אני מרגישה איך הלהבות שמרצדות על המסך בביתו של בובספוג שורפות אותי ביחד עם הבית המצוייר, אני מרגישה כולכך מזוכיסטית שאני לא מצליחה להעביר את הערוץ, וסובלת יותר ויותר.
אני שומעת את הקולות בירכתי מוחי, צועקים לי לברוח מהאש, שהם יתפסו אותי, אבל אף אחד בעצם לא רודף אחרי.
אני רק משתגעת.
עומר התיישב לידי על הספה מוציא אותי מסרט הלהבות שהתנגן בתוך תוכי בשנייה, הוא הניח את ראשו על ברכיי גורם לי להיות מופתעת מעט והוא עוצם את עיניו.
במהירות אני מרגישה את הנשימות הקצובות שלו משתלטות עליו, החזה שלו עולה ויורד בקצב אחיד והאלכוהול סוף סוף מרדים אותו.