נמר השלג -פרק שני

באותו יום אמא שלחה אותי לישון מוקדם, בטענה ש"צריך לנקות את הבית כדי שנוכל לצאת לטיול מוקדם" או משהו כזה.
ברור שלא האמנתי לה.
אני אוהבת את אמא וסומכת עליה, אבל אני רוצה לפעמים שהיא תראה שאני מסוגלת להגן על עצמי לבד, בלי אבא שהיה באזור או היא. אני כבר גדולה! זה לא הוגן!
כל פעם אחרי שהייתי נעלמת ונמצאת אבא היה קורא לי "צפונית". אני לא ממש יודעת מה זה אומר -חוץ מזה שזה כיוון במצפן- אבל זה תמיד היה גורם לאמא לחייך ולתת לו מכה קלה בכתף.
נדי גילה לי בסוד שזה היה פעם הכינוי שאבא נתן לה.

למחרת קמתי אם הרבה אנרגיות וחיוך גדול. לפני שנרדמתי החלטתי שאני התנהג יפה כל השבוע עד לטיול ולא אברח לשום מקום.
טוב, *אנסה* לא לברוח.
הרמתי את חתיכת הלחם הקטנה שהייתה בצלחת בשולחן, ממש מול הכיסא שאני תמיד יושבת בו וטבלתי אותה במרק שהיה לידה. התחלתי לאכול בשקט, מחכה שמישהו יופיע במבטח. כבר כמעט סיימתי את המרק והתחלתי לחשוש שהם לא מתכוונים לבוא ושהם יצאו לטיול בלעדי, אבל כעבור דקה ראיתי את ראשו של אבא מציץ מפתח הדלת. פניו אורו.
"כל הבית היה שקט… כבר חשבנו שברחת לנו שוב." התלוצץ. הוא התיישב לידי והתחיל לשחק בשערי, קולע אותו לשתי צמות, כמו שאני אוהבת.
"קדימה, תגמרי לאכול. יש משהו שאני רוצה ללמד אותך." ניצוץ הסקרנות שבי התעורר משנתו ומהר נעמדתי. "סיימתי!" אמרתי לאבא והבטתי בו, עיניי נוצצות.
הוא צחק. "בסדר בסדר, קדימה, אני מקווה שאלו לא הבגדים האהובים עלייך." הוא נעלם מאחורי פתח הדלת ואני מיהרתי, יוצאת אחריו אל חלקת האדמה שלנו ששימשה לנו גם כגינה. עיניי נעצרו על הסוס החום והגבוה להפליא שהיה שם. אני לא חושבת שהיה לנו סוס בעבר.
"מה זה?" נפלט מפי. מיהרתי לתקן את עצמי לפני שמשהו מביך יקרה. "כלומר, למה יש לנו סוס?"
"אבא החליט ללמד אותך לרכוב," אמרה אמא. לא ראיתי אותה כי היא הייתה מאחורי הסוס אך יכולתי לראות את הרגליים שלה. גם נדי היה שם. נכון, הוא נשאר לישון פה אתמול…
"באמת?! אני אלמד לרכוב על סוס?!" התרגשתי. זו אולי הפעם הראשונה שאני עולה על חייה כלשהי.
"רק אם תבטיחי שתתנהגי יפה ולא תברחי פתאום עם הסוס לשדה…" צחק דוד נדי.
"למעשה," אמר הפעם אבא, מתערב בשיחה המוזרה שנוצרה. "נדי הוא זה שילמד אותך לרכוב, אני רק העוזר שלו. חשבנו שאם את באה איתנו, לפחות תדעי לרכוב על סוס, ככה שהיה לך יותר קל אם נצטרך לרכוב על חיה כלשהי." דבריו של אבא הדהדו באוזני וסוף סוף הפנמתי שהם באמת מתכוונים לקחת אותי איתם.
נדי הדריך אותי איך לעלות עליו נכון. הוא הראה לי איך לאחוז במושכות ולהניח את רגלי בעקב האוכף. משכתי את עצמי למעלה ואבא החזיק אותי מאחור כדי שלא אפול. דוד נדי החזיק בחוט שהיה מחובר לרסן שלו והוביל את הסוס במעגלים, נותן לי לרכוב קודם עם השגחה כדי שאוכל להתרגל לאיזון שבפעם הראשונה ברכיבה.
"אמא, את גם יודעת לרכוב על סוס?" שאלתי אותה. היא שלחה לעבר אבא חיוך ממתיק סוד ואמרה, "אני יודע לרכוב על דברים אפילו יותר גדולים ומסוכנים." הוריי לא סיפרו לי הרבה על התקופה שבה הם הכירו. כנראה שיש שם סוד כלשהו שהכאיב להם.
אני לא שאלתי דבר, כי אמא אמרה שיש דברים שלא שואלים.