הקפה

אור השמש החיוור של השחר והצפצוף האלקטרוני של השעון המעורר מקיץ אותם משנתם. "אהם, בוקר…" היא אומרת לתוך הכרית. "אההה…" הוא נאנח אל חלל החדר, ומותח את זרועותיו הפקוקות משנת הלילה. "בחייאת, תעשי קפה."
"אמממ… אולי אתה תפנק אותי?"
"לא עכשיו. קפה."
"אידיוט, נראה לך שלזה התכוונתי?" היא מנחיתה עליו את הכרית.
"אז למה התכוונת?"
היא נאנחת ונושפת אוויר בעצבנות, תוך כדי קימה חורקת מהמיטה. "התכוונתי שאתה, אתה, תפנק אותי ותעשה לשם שינוי קפה בבוקר." היא אומרת לנעלי הבית הפרוותיות שלתוכן השחילה את כפות רגליה. "אבל לא… למה לך? למה שבכלל תעשה משהו בית הזה?" היא רוטנת לכיוון המטבח, ורחשי הכנת הקפה כבר נשמעים.
"אוי, אל תגידי לי שזה השבוע הזה בחודש." הוא לופת את פניו ועיניו עדיין עצומות.
"זה מה שיש לך להגיד לי, אחרי כל מה שאמרתי עכשיו? ברצינות? זה מה שיש לך להגיד? 'השבוע שלך בחודש'?"
"מיך, תעשי לי טובה…" קולו הכבד והעייף נשמע כמו איזו חיה נכחדת מיוסרת.
"לא רון. אולי לשם שינוי, תעשה לי אתה טובה, הא?" ובאומרה זאת היא מטיחה את הכוס שאבקת קפה וסוכר כבר הוכנסו לתוכה, בעוצמה, על השיש. הכוס נשברת לרסיסים.
"אוי…" הוא מתהפך לצד השני. "איזה בוקר…"
כשהוא לא שומע רחש מהמטבח, מלבד תסיסת המים המורתחים וקפיצת הקומקום, חולפת בראשו מחשבה לא מוכרת, שאולי קרה לה משהו? הוא מתרומם באחת על המיטה? "מיך? מיכל? את בסדר?"
קול יבבה שקט נשמע מהמטבח בתגובה. הוא מזנק מהמיטה וממהר למטבח, שם הוא מוצא אותה מכווצת בתוך עצמה על הרצפה, אוחזת בידה את ידית הכוס השבורה, ועיניה דולפות ללא הפסק.
"די, מיך…" הוא מתיישב מאחוריה ומחבק אותה, עוטף אותה בזרועותיו, ולוקח בעדינות את שבר הזכוכית מידה ומניח אותו בצד. "די… אל תבכי… אני אכין קפה…"
"אתה אוהב אותי?"
"מה את חושבת?"
"לא חושבת. אתה אוהב אותי?"
"לא."
הבכי מתגבר. "מצחיק מאוד.." אומרת מתוך בכייה.
"ברור שאני אוהב אותך." הוא מצמיד את פניו לעורפה ונושם את העור המתוק שאחרי שנת הלילה, עור שמריח כמו לחמנייה טרייה.
"אז תעשה קפה."