ספיר ומאור לנצחח

*רציתי לפנק אותכם לקראת החג עם וואן שוט על ספיר ומאור, כל הוואן שוט יהיה מנקודת מבט של ספיר מהסיפור 'מתי היא תשים לב' ואני אמשיך את הסיפור השני יותר מאוחר, יש חלק ראשון לוואן שוט, לא חייב לקרוא, אבל הוא יפה.. תראו בהמשך העמוד שלי*

התעוררתי לעוד בוקר שאהובי לא לידי, הוא עדיין עומד יום ולילה ליד הכיפת ברזל עם חבריו מהצבא. הכאב תוקף אותי בכל שניה, בכל דקה! בשיעור אני לא מצליחה להתרכז , אני רק שולחת למאור אסמסים ומחכה לזה שיענה לי.. אבל הוא לא ליד האיפון תמיד.
היום יום שבת ואתמול כל הבוקר הכנו עוגיות ועוגות ואוכל לחיילים, אמא שלי עוזרת לי בהרבה וגם השכנים שדואגים לחיילים שמגינים עלינו.
ההתקף חרדה חזר אליי פעם אחת, אבל אמא כבר הצליחה להשתלט עליי כשהיא אספה את כל גופי אליה. אני כבר יותר משבוע לא ראיתי את מאור.. זה דבר לא רגיל..
"ספיר את לבושה? מאיה יוצאת לשם" אמרה אמא.
היום אמא של מאור נוסעת לשם והיא גם הכינה הרבה אוכל, היא הציעה לקחת אותי ואני כמובן קפצתי על המציאה.
כל לילה אני בוכה, במשך כל השבוע בכיתי. לא נפגשתי עם חברות, רק לבית ספר יצאתי. רוב היום היתי סגורה בחדר. אני מתגעגעת אליו, הוא חלק מהחיים שלי!

ירדתי מהחדר שלי אל הסלון עם האיפון בכיס של הסוודר שלי כי די קריר בערב וסידרתי את הטייצץ השחור על גופי, רגליי נעלו אולסטר שחורות כמו הטייץ.
מאור לא סובל שאני עם טייץ הוא אומר שזה צמוד מידי וזה עושה לי רגליים של חסידה, רגליים רזות.
"אני בדוק יבכה" אמרתי ופיזרתי את שיערי הקצר והחלק על גבי.
"יפה שלי.. זה טוב לבכות, לכי תראי אותו ותחזרי מחודשת!" אמרה אמא וחיבקה אותי.
"הוא לא אוהב אותי בכלל" בכיתי על חולצתה של אמא בזמן שהיא חיבקה אותי
"מאמי.. הוא אוהב אותך. אל תגידי את זה" אמרה אמא
"הוא לא! אז למה הוא עזב אותי ככה?!" אמרתי ובכיתי, הקוצר נשימה התפשט בתוכי.
"הוא לא עזב, הוא יחזור. זה לטובת המדינה, שלא יהיו מלחמות" אמרה
"תגידי לו שיחזור, תגידי לו שהחיים שלי בלעדיו לא שווים" בכיתי בהתרפקות על אמא ונפלתי ארצה על האדמה. אמא של מאור לא היתה כאן, וטוב שכך.
"הוא יודע.. תאמיני לי שהוא גם מתגעגע ורוצה לחזור אלייך, אל המשפחה שלו" אמרה
"תגידי לו.." אמרתי בקול חלש ולא יכולתי לדבר.
אמא התיישבה לידי וכרכה את ידיה סביב כתפיי וחיבקה אותי, אימצה אותי לחיקה.
"הוא לא עזב.. הוא חוזר" לחשה אמא לאוזני , "ככה גם אמרת על אבא" אמרתי בעצב
"אני יודעת. אבל את סומכת עליי? מאור יחזור" אמרה ונשקה לראשי
"הוא אוהב אותי?" שאלתי את אמא. אני ילדה קטנה. ילדה בכיתה יב' שנארה בגיל 4 שמפחדת שאבא לא ישוב מהעבודה. הוא באמת לא חזר….
החרדת הנטישה חוזרת אליי, לפעמים אני חושבת שקוללתי. במה בורכתי?!
"מאוד. לכי אליו, מאיה כבר בחוץ" ליטפה את שיערי וניגבה עם היד השניה שלה את עיניי הדומעות.

"מישהו בבית?" שמעתי את הקול של מאיה, נשארתי בתוך החיבוק של אמא על הריצפה ולא הרמתי את מבטי, אמא שחררה את החיבוק והלכה אל מאיה כשאני במטבח מכונסת בתוך עצמי.
שמעתי את אמא ואת מאיה מתלחששות על מה שקרה לי הרגע, על ההתפרצות הזאת, על שפיכת הרגשות בפניי אמא שלי.
"ספיר את באה נלך?" אמרה מאיה אמא של מאור בקול העדין שלה וליטפה את גבי, הנהנתי בראשי וניגבתי את עיניי שוב וקמתי מהריצפה והלכתי לכיוון הרכב עם אמא של מאור שהחזיקה את כל הקופסאות והתבניות עם העוגות והעוגיות.
התחלנו בנסיעה ובדקתי אם מאור שלח לי הודעה, אבל הוא לא…
"איך את מרגישה?" שאלה מאיה, היא כמו אמא שניה שלי.
"יותר טוב" אמרתי בחיוך קטן והמשכנו בנסיעה.
"מאור משתגע מגעגועים אלייך, את יודעת?" שאלה
"לא.. דיברנו רק לפני שלושה ימים, במשך 3 דקות" אמרתי בעצב.
"אז שתדעי. הוא אוהב אותך" אמרה וליטפה את שיערי, מאור לא ראה שהסתפרתי עדיין.

"הגענו" אמרה בהתרגשות. "אני יבכה" אמרתי ובזמן שישבתי עדיין ברכב כופפתי את ראשי לברכיי ולא האמנתי שזאת אהבה… לא לראות בן אדם שבוע ולהתחרפן.
"לא מאמה. אל תבכי.. בואי" אמרה וחיבקה אותי
עזרתי למאיה להוציא את כל הדברים והבאנו לחיילים, חיפשנו את מאור והוא לא היה כאן, הוא בטח הלך לסיבוב לבדוק שהכל בסדר.
הסתכלתי על החיילים וזיהיתי חלק מהחיילים כשהיתי כאן בפעם הקודמת.

"הגיעו אלייך אורחות" שמעתי מישהו מדבר, "אורחות? שספיר לא תשמע אותך ותהרוג אותי" שמעתי את הקול שלו. את מאור!,
הרמתי את מבטתי ועיניי פגשו בגופו הלובש מדים ירוקים, פניו היו עם מעט זיפים, אני לא אוהבת את הזיפים שלו, הוא דוקר אותי.
"מאור חברה שלך מתחרפנת כבר, אז בוא" שמעתי את אמא של מאור אומרת לו וקופצת עליו בחיבוק, עמדתי מהצד והסתכלתי עליו מחבק ומנשק את אימו, אני רק הסתכלתי ועיניי נצצו מדמעות שאיימו לפרוץ. כל פעם ששמעתי אזעקה ונפגעים, ישר חשבתי עליו.
אחרי כמה דקות מאור שחרר את אמא שלו ומיד חיבק אותי. ידיי נכרכו סביב מותניו, חיבקתי אותי קרוב קרוב אליי. בעוד שידיו סבוכות בתוך שיערי ושפתיו נצמדות לקודקוד ראשי.
חברים שלו הסתכלו ולא היה לי אכפת, רק שהוא כאן שלי.
"בואי נצא" לחש לאוזני, יצאנו לבחוץ , לא רחוק מידי. רק להתרחק מהרעש.
המשכנו להתחבק כמו מקודם, דמעות המשיכו לפרוץ מעיניי.
"התגעגעתי אליך, את יודעת?" שאל, "לא.. אתה לא. אתה לא אוהב אותי בכלל" בכיתי
"אני כן אוהב אותך, ואני כן התגעגעתי. מה גורם לא לחשוב שלא?" שאל וליטף את שיערי
היתי צריכה לדעת, להרגיש.. שהוא רק שלי!.
"כי אתה לא באת אליי, לא התקשרת ולא ענית לי להודעות" אמרתי בקול מלווה בבכי
"הפלאפונים נמצאים בחדר, הם לא עלינו.. אסור." אמר והוסיף "את אוהבת אותי?" והרים את פניי למעלה בשביל שאפגוש בעיניו, עיניי הדומעות פגשו בעיניו ואגודליו שהחזיקו בלחיי ניגבו את הדמעות המלוחות מפניי
"את זוכרת מה אמרתי לך לגבי זה שאת בוכה?" שאל. הנהנתי בראשי.
"כל דמעה מלוחה, אני אמתיק אותה. אני אוהב אותך. לא היתי אומר את זה לאף אחת" אמר
"נכשלתי בבגרות באזרחות" אמרתי לו בעצב, "למדת?" שאל, הנדתי את ראשי לשלילה
"כל הלילה בכיתי.. כי.. כי לא היית כאן" אמרתי והרגשתי את שפתיו החמימוצ מנשקות את שפתיי נשיקה ארוכה, הדמעות הפסיקו לרדת, וגם הנשימות שלי נרגעו.
"בבקשה תחזור. תבוא אליי" בכיתי, אני נואשת אליו
"אני לא יכול. היום בערב יודיעו אם המצב יימשך" אמר בשקט לאוזני.
"אתה לא אוהב אותי! אם היית אוהב אותי לא היית גורם לי לכזה כאב. תבוא! אני לא רוצה שתמוץ לי! אם תמות אני נשבעת שאני אמות אחרייך" בכיתי.

אתם חושבים שאני סתם פרנואידית, אבל לא! אתמול חייל מת בגלל טיל, אני חשבתי שזה מאור! זה היה ליד הכיפת ברזל, כי היא לא עבדה.
"די ספיר. אל תדברי שטויות, אני אוהב אותך הכי בעולם, היתי מת לישון איתך ולקום לידך בבוקר ולהרגיש את הנשימות שלך ולראות אותך מתעוררת וממלמלת את השם שלי כשאני מנשק אותך ומחבק אותך" אמר וחיבק אותי חזק וראשי נטמן בכתפו
"אני לא אמות ואת לא תמותי. את מבטיחה לי?" שאל, "תבטיח לי אתה" אמרתי בעצב
"אני מבטיח" אמר. אבל איך לעזאזל אפשר להבטיח לא למות?.
"תבקש לחזור היום, או מחר" אמרתי ונישקתי את צווארו. "אני אבקש" אמר
"כבר חודש אתה לא נמצא בבית.. אין לי חיים בלעדייך, אתה בטח רוצה להיפרד ממני, כי אתה חושב שאני משוגעת שצריכה אישפוז נכון? כמו שאמא אמרה" אמרתי ומאור רק חיזק את חיבוקו סביבי
"את לא משוגעת.. את רק מפחדת.." אמר.
"אני מפגרת, סתומה, מכוערת, משוגעת" התחלתי לנפץ את המילים האלה עליי
"את לא. ואני לא אפרד ממך לעולם." אמר
רק נשמתי.

"מאור המפקד בא" שמעתי את אחד החיילים בא. מאור שחרר את חיבוקו צמני ונשק לראשי. הרמתי את ראשי והסתכלתי עליו הוא החזיק בשתיי הקצוות של הסוודר שלי, הייכן שהכפתורים והידק את הסריג עליי.
"אני עוד מעט אבוא אני מבטיח, בינתים לכי ליד אמא שלי" אמר וסימן לי ללכת לשם.
התיישבתי ליד אמא שלו, ועיניי היו נפוחות מדמעות, אני בטוחה.
"קחי יפה של מאור" אמר והגישה לי כוס עם מים. חייכתי חיוך קטן ועקום. איך אפשר לחייך?
לגמתי מעט מהמיםמוהנחתי בצד, הגרון שורף, הוא מאיים לצאת החוצה.
"כואב לך הגרון?" שאלה ונגעה בגורגרת שלי שבצוואר. הנהנתי בראשי ועצמתי את עיניי. היא הניחה את ידה על כתפי והשעינה את ראשי על כתפה. אני כל כך עצובה.
"גם אני באתי לבקר את בעלי, את אבא של מתן כשהיינו בצבא, והוא היה צריך להישאר בגלל מלחמת לבנון" אמרה
"פחדת גם?" שאלתי בקול שקט וצרוד. היא צחקה צחוק קטן ואמרה "מתתי מגעגועים, את לא יודעת איך היתי מתחרפנת כשהוא לא התקשר כשהוא לא טרח לספר לי שהוא בצבא בזמן המלחמה" אמרה, "פחדתי שהוא יכיר מישהי אחרת במקומי" הוסיפה
"או.. שימות" אמרה בשקט. השקט העיק עליי בלב. "אבל הנה הוא כאן. הוא חי. וגם מאור שלי חי. ואת חיה ואני חיה וכולם חיים" אמרה וניסתה לצאת מהמצב המוזר.
"הוא הכיר מישהי אחרת בצבא?" שאלתי והוצאתי את שפתי התחתונה מעט הצידה, כמו כלבלב עצוב. "מה פתאום" אמרה, "גם מאור לא.. נכון?" שאלתי.
"יפה שלי , מה פתאום.. מאור ואת כבר ביחד הרבה זמן, הוא לא יוותר על הקשר איתך בשביל מישהי שפגש הרגע" אמרה, עצמתי את עיניי וקיוויתי זה נכון, ידה האימהית עטפה את הצד של גופי וליטפה את זרועי וגרמה לי לשקט, לרוגע.
"איפה מאור?" שאלה, באתי לענות ושמעתי "אני כאן" את הקול של מאור.
"יפה שלי, מה קרה?" שאל מאור בקשט ונשק ללחי שלי בזמן שראשי הונח על כתפו של אימו.
"היא לא מרגישה כל כך טוב, אני אחזיר אותה עוד מעט לבית" אמרנ אימו ובשניה ששמעתי את זה כרכתי את ידיי סביב מותניו של מאור והנחתי את ראשי על החזה שלו. אני מרגישה שאני צריכה לרוקן את המצברים של הבכי.
"כואב לך הגרון?" לחש לאוזני, הנהנתי בראשי. "ומה עם המחזור?" לחש לאוזני.
סיפרתי לו שמאחר לי, אבל זה לא בגלל שאני בהריון, זה בגלל שכל החודש הזה כמכט ולא אכלתי ושתיתי. רק שכבתי במיטה .
"עוד לא בא" אמרתי בעצב. אף אחד לא שמע אותנו. "ברגע שאת חוזרת את הולכת לרופא. שמעת?" הפציר בי.
"היום יום שבת" אמרתי וידעתי שאני לא אלך גם ביום ראשון.
"אמא שלך יודעת?" שאל, "לא!" אמרתי במהירות והוספתי "אתה לא הולך לספר לה גם!"
"אני לא אספר. את תספרי לה" אמר. "לא אני לא" אמרתי במהירות.
"זאת אמא שלך, ותלכי כבר לרופא אל תחכי עם זה" אמר ומשך אותי לעוד חיבוק.
"ומה עם הסיכוי ש.. ש.." אמר והסתכל על כולם שהתעסקו באוכל, "אני לא!" אמרתי, אני לא בהריוןן שיפסיק לחשוב
"בטוח?" שאל, לא עניתי, "את עדיין על הגלולות?" שאל, "די מאור" אמרתי, שלא ילחיץ אותי סתם
החיילים יצאו ונשארנו רק אני מאור ואמא שלו.
"ספיר זה לא נגמר" אמר בשקט, "מה לא נגמר?" שאלה אמא שלו בחיוך
"מאור כועס עליי כי לא הלכתי לרופא" אמרתי, לא סיפרתי לאמא שלי בכלל שקיימיתי יחסי מין עם מאור, ולא סיפרתי לה שאני כבר לא בתולה, ולא סיפרתי מאיה את זה גם, ברור שלא.
"כי את באמת צריכה ללכת" כעס טיפה. "לא רציתי ללכת, תבוא איתי אתה.. אבל אתה לא אוהב אותי בגלל זה אתה כאן" אמרתי בשקט. "אבל אני לא יודע מתי אני אבוא, את צריכה כבר ללכת עכשיו" אמר.
"יש לי עוד כמה זמן" אמרתי בשקט, "עוד כמה זמן למה? כדאי שתלכי לרופא, אם זה מסוכן" אמרה
"זה לא מסוכן" אמרתי ומאור אמר "זה כן, את מחר אצל הרופא, אמא תקחי אותה מחר לרופא" אמר מאור.
"לא רוצה ללכת אליו, הוא מפחיד" אמרתי, אני זוכרת שהלכתי אליו בשביל שיבדוק אותי והוא מפחיד. "ספיר, מפחיד לא מפחיד את הולכת! זה כבר מאחר לך הרבה זמן" פלט מאור
אמא שלו השתעלה ולי לא אכפת, שיספר לה אפילו, אני לא הולכת לשום רופא.!
"מאחר לה מה?" שאלה בשביל להיות בטוחה, מאור לא ענה, אני יענה. "מחזור" אמרתי בפשופטות
"מ…מה?" שאלה בבהלה. "זה כלום, אני אלך אליו מחר, אני בטוחה שזה כלום" אמרתי
"אני לא מאמינה" היא מלמלה, "ו.." באה להמשיך אבל עצרה. "נזהרנו, בכל דרך אפשרית, זה סתם" אמרתי.
"אז איך את מסבירה את זה?" שאל מאור. "אמא שלך יודעת?" שאלה מאיה, "לא! והיא גם לא תדע, כי זה כלום" נאנחתי ומאור ליטף את ראשי שהונח על החזה שלו ונשק לראשי.
"את לוקחת גלולות?" שאלה אמא שלו, "אני לא מאמינה שאני מדברת איתך על זה, זה כזה מביך" מלמלתי. "מפדח או לא, תמשיכי" אמרה וליטפה את ראשי
"כן, לקחתי ואני עדיין לוקחת ומאור גם נזהר, תגידי לו שכלום לא יקרה! זה סתם" אמרתי, נמאס לי להגיד סתם

"מאור!" שמעתי חייל קורא למאור מבחוץ, "בבקשה אל תלך, תישאר שלי" אמרתי
"אני כבר בא" לחש לי ונשק לשפתיי נשיקה קצרה, הסתכלתי על מאיה שהיתה נראת מבועתת ולא רציתי שאמא של החבר שלי תשמע כזה דבר.
"אל תספרי לאמא שלי.. בבקשה, היא תכעס עליי" אמרתי. אמא שלי תאכל אותי אם אני יבפר לה שאני.. שאני ומאור כבר עשינו את זה, ויותר מפעם אחת, היא לא תרשה לי לישון אצלו בחיים.
"תספרי לה לפני שזה יהיה מאוחר" אמרה, "אבל היא תכעס" אמרתי ונשכתי את שפתי עד זוב כאב.
"היא אולי תכעס אבל עדיף שתספרי" אמרה, "את כועסת עליי?" שאלתי, היא הנהנה בראשה
"אבל מה יכולתי לעשות?" שאלתי, "לבוא לספר, לא לחכות עד שלא יודעת מה" אמרה
"אבל אני על גלולות!" אמרתי בלחץ, יש סיכוי שאני.. שאני בהריון? לא… בבקשה לא! אני אלך לרופא מבטיחה!!!
אמא של מאור יצאה לבחוץ ואני נשארתי בפנים. למה כועסים? אני לא מבינה.
"נחשי מה?" שאל מאור באושר ונכנס לבפנים, "איפה אמא שלי?" שאל כשהבחין שהיא לא כאן,
"היא כועסת עליי, בגללך!" אמרתי בעצב. "למה היית חייב לספר? אני אמרתי לך שאני אלך לרופא!" אמרתי בעצב
"זה יעבור לה" אמר וחיבק אותי, "ואתה כאן! ואני אהיה לבד!" אמרתי בעצב
"אני יבקש נאחותי שתלך איתך? זה יעזור לך?" שאל, "לא.." אמרתי בעצב

"מאור! אתה משוחרר" ראיתי את המפרד של מאור מסמן לו
מאור קם והחזיק את התיק על גבו וסימן לי לבוא, היתי בבועה לא הבנתי..
עד שהוא התיישב לידי באוטו והתחלנו לנסוע, הוא ידב איתי מאחורה והנחתי את ראשי על רגליו ועצמתי את עיניי.
"את מבטיחה ללכת ביום ראשון לרופא?" שאל מאור, הנהנתי בראשי. "ביחד" הוספתי, הוא רק צחק והמשיך לשחק בשיערי, "הסתפרת?" שאל
"כן" אמרתי, "יפה לך ככה" אמר