בתוך כלוב זהוב

בתוך כלוב,
מאחורי סורגים זהובים,
מנגינה עצובה,
שריקה ארוכה,
נוצות- שחורים לבנים.
דמעות אדומות,
לב עשוי מסבל,
נשימות קצרות, כאובות,
גורמות לה להיזכר,
לצרוח,
לבכות,
לנוע לכל עבר,
לנסות להשתחרר, לברוח.
שמיים שחורים-אפורים,
הכל מסביבה ענני רפאים,
היא מסוככת על עצמה בגופה,
מנסה למנוע את המכה הבאה.
היא רוצה לעוף למרומים,
לראות את האור,
האור הלבן שהיא כל כך אהבה,
שחימם אותה כשהייתה צריכה.
היא רוצה לשבור את הכבלים,
להרוס את הכלוב, בו חייה כבולים,
רק לעזוב את הכל.
נקמה.
היא רק רוצה את החופש שלה בחזרה.
בתוך כלוב,
מאחורי סורגים זהובים,
יושבת ציפור,
כנפיה שחורים-לבנים,
מעוטרים במכות,
בדם,
בחתכים,
והיא עדיין נאבקת, למרות כל הקשיים.
הרוחות אומרות,
החיות מתחננות:
"עצרי את הסבל! הפסיקי לחיות!"
אך היא להם לא משיבה,
כי כבר פעם, פעמיים, שלושה היא אמרה:
"לא. אני אקבל אותו בחזרה, את החופש שלי, אל דאגה…"
בתוך עולם חשוך,
עם כבלים מברזל,
נשמתה מעורערת,
אך ליבה חזק.

בתוך כלוב,
עם סורגים זהובים,
יושנת לה ציפור,
שנת ישרים.