סיפור אהבה צבאי-פרק 27

הזזתי את הוילון של האוהל הראשי ונכנסתי פנימה.
ברטה עמדה שם ונראתה נורא מודאגת.
הפנים שלה כאילו הזדקנו במאה שנים והעיניים הכחולות שלה, שבדרך כלל שמחות וקופצניות, נראו בוכות.
״ברטה? הכל בסדר?״ התקרבתי בשקט
״הייתה תקיפה על יישוב פה בנגב, משפחה שלמה מתה חוץ מהילד הקטן שלהם שהתחבא בארון.. הוא פצוע קשה, מביאים אותו לפה עכשיו, אוי טיפאני, איך דבר כזה קרה?״
אמרה לי בעצב.
״דברים כאלה קורים בעולם, תאמיני לי אני גיליתי היום כמה דברים מוזרים ביותר.. אי אפשר לדעת לאן ייקחו אותנו החיים״ ניסיתי לעודד אותה. מאז ומתמיד היה לברטה לב רחב ורגיש, זה אחד החסרונות שהיו לה בתור רופאה, וכשהיו קורים מקרים שוברי-לב, הראשונה שהיית מצפה שתגיב בעניין היא ברטה.
״כוננות 5!!״ צעקה ברטה לשאר הבנות וכולן יצאו מהחדרים שלהן באוהל במהרה.
רצו, הסתובבו והכינו את האוהל לקראת הילד, אוי הוא בטח מסכן כל כך..
שמעתי רעש של אמבולנס מהרחוב וידעתי שמה שעלול לקרות ב-24 שעות הבאות יהיה כואב, מחריד, שובר לב וקשה.
אבל כבר עברתי דברים כאלה.
שני פרמדיקים יצאו מהאמבולנס ופתחו את הדלת האחורית.
ילד קטן שכב שם, בתרדמת, רוב המצח שלו היה מכוסה דם וגם האצבעות.
איזה זוועות הוא עבר שם.. חשבתי לעצמי.
הגברים הובילו את המיטה שלו עד לחדר הכי גדול באוהל, איפה שאנחנו אמורות לשים את כל החולים והפצועים, הם עזבו לברטה להרכיב כל מיני מכשירים מצפצפים לילד ועזבו רק כשידעו שהוא בטיפול מסור.
״מים וצמר גפן, מהר״ אמרה ברטה.
ניגשתי אל הדלפק ולקחתי צמר גפן, לקחתי צלחת מהמטבח (רק מקרר וברז..) ומילאתי אותה במים קרים מהכיור.
ניגשתי לילד, הרטבת את הצמר גפן והתחלתי לנגב את הדם מהפנים שלו.
ברטה ושאר הבנות כבר ניקו את הידיים.
עם כל ניגוב התגלו יותר ויותר פצעים אצלו, זה היה מחריד.
נילוס הייתה מהירה והביאה כבר את קופסת התרופות, החומר המחטא כבר היה אצלה והיא פנתה אל המיטה.
לאט לאט היא חיטאה את הפצעים שלו בראש, ובידיים.
״איך קוראים לו?״ שאלתי את ברטה בשקט
״דן״ ענתה לי.
״נשאר לו מישהו?״
ברטה הנידה בראשה לשלילה.
״כל המשפחה הלכה בתקיפה, אין לו סבא מאף צד והסבתות שלו לא גרות בארץ ובקושי מכירות אותו״
לחשה.
״מסכן..״ זה כל מה שיכולתי להגיד באותו רגע, ההלם שיהיה לו כשהוא יתעורר. לא. אני לא רוצה לראות את זה. הוא יישבר.